טיפול בפוסט טראומה מורכבת C-PTSD

חן אור יונגרוירט | מכון סול לפסיכותרפיה | פורסם: 21.8.21 | עודכן: 22.8.21

C-PTSD אינה אבחנה חדשה. להיפך, היא נמצאת בשיח המקצועי כבר המון זמן. אז למה רק עכשיו אנחנו שומעים על אנשים שמקבלים את האבחנה הזאת? מהי פוסט טראומה מורכבת, במה היא שונה מפוסט טראומה (PTSD), במה דומה ומה המאפיינים העיקריים שלה?

יותר מכל, אולי השאלה המסקרנת ביותר היא איך מאבחנה שנשמעת כה מורכבת אוכל להירפא, מה עוזר לשוב לחיים נורמטיביים ולתפקוד בריא ביומיום? על שאלות אלה ואחרות ננסה לענות בכתבה זו.

מהי C-PTSD?

מחלוקת מקצועית

פוסט טראומה מורכבת הינה אבחנה חדשה כביכול. זאת כיוון שנכנסה לספר האבחנות הרפואי (ICD-11) רק בשנת 2018. זה שנים רבות שהאבחנה מדוברת בקרב האוכלוסייה המקצועית, אך לא נכנסה לספר האבחנות, מפאת המחלוקות הרבות שהיו בין אנשי המקצוע.

אנשי מקצוע מסוימים טוענים שהאבחנה קשורה בהפרעת אישיות גבולית, בעוד אחרים גורסים שקיים הבדל מהותי. לטענתם, הפרעת אישיות גבולית, שמאופיינת בתנודות רגשיות עזות וקשיים ביחסים בינאישיים. לעומתם, לאנשים המאובחנים עם פוסט טראומה מורכבת, אירועי חיים טראומטיים, שהתרחשו בשנים קריטיות מבחינה התפתחותית.

ביסוס האבחנה

אבחנה זו ודיוקה הינה חשובה מאין כמותה מסיבות רבות: ראשית, ההבנה היא שהמוקד לטיפול הוא באותן אינטראקציות בינאישיות קרובות שהיו בילדות. שנית, המשמעות היא שהאדם לא סובל ומתמודד עם סימפטומים נפשיים "יש מאין", אלא תמונת מצבו הנפשי קשורה בהתמודדויות והתנסויות קשות ולא רגילות שהתרחשו עוד בילדות המוקדמת.

פוסט טראומה מורכבת – היסטוריה

השם 'פוסט טראומה מורכבת' הוצע לראשונה על-ידי הפסיכיאטרית האמריקאית-יהודייה, ד"ר ג'ודית הרמן. ד"ר הרמן הינה בת לניצולי שואה, שנושא הטראומה קרוב לליבה.

בספרה האייקוני 'טראומה והחלמה' שפורסם בארה"ב לראשונה בשנת 1992 ותורגם לעברית בשנת 1994, היא מסבירה פרק אחרי פרק את התגבשות והיווצרות ההפרעה. בחלק השני של הספר היא מתארת את הטיפול שהיא מציעה לפוסט טראומה מורכבת.

להלן נביא סיכום תמציתי מספרה.

טראומה והחלמה

אירועים טראומטיים הם כאלו השומטים את הקרקע תחת רגליהם של הנפגעים ומובילים אותם למשברים קיומיים. לאירועים טראומטיים ישנה השפעה ראשונית לא רק על התבניות הפסיכולוגיות של העצמי, אלא על מערכות קשר ומשמעות הקושרות את היחיד עם הקהילה.

כלומר, אירועים טראומטיים סותרים את סכימות היסוד של האדם ולכן לא יכולים להיטמע. הם הורסים את האמונה בדבר בסיס בטוח בעולם.

האמון הבסיסי בעולם נרכש בשלבי החיים הראשוניים. החוויה הראשונית של השגחה וטיפול, מאפשרת חוויית עולם בטוח ולאמון בסדרי הטבע. כאשר אובד האמון, נפגעי הטראומה מרגישים שהם שייכים למתים, יותר מאשר לחיים.

טראומה והחלמה

מסע מורכב בדרך לריפוי

אבחנה חדשה

ג'ודית הרמן מתארת כי ספר האבחנות הפסיכיאטרי פונה לאבחנות שאינן נובעות מטראומה. בשונה מהפרעות אחרות, אצל נפגעי טראומה מורכבת, החרדה, הפוביות והסימפטומים הסומטיים שונים. האבחנה חשובה כי פעמים רבות הם מקבלים צבר של אבחנות, שלא מחזיקות את ההפרעה השלמה. כך גם הטיפול התרופתי שמקבלים לא מותאם. הם מקבלים תרופות לדיכאון, חרדה וכו', שלא מטפלים בדבר- כי המרכז של ההפרעה לא מטופל.

PTSD אינו מתאים כי הקריטריונים לקוחים מנפגעי אירועים טראומטיים ומובחנים.

    אנחנו כאן בשבילכם
    השאירו פרטים וניצור אתכם קשר בהקדם
    שדות המסומנים ב-* הם שדות חובה





    שדות המסומנים ב-* הם שדות חובה

    סימפטומים

    הסימפטומים של סובלים מ-CPTSD הם מתמשכים הרבה יותר. הם מפתחים שינויי אישיות, הכוללים עיוותים בקשר ובזהות. נפגעי התעללות בילדות מפתחים בעיות ביחסים ובזהות ומועדים לפגיעה חוזרת. אבחנה של PTSD לא כוללת את השינויים והעיצוב האישיותי שיש אצל הסובלים מקומפלקס.

    CPTSD זה קשת של מצבים- מתגובת לחץ קצרה, שאינה צריכה אבחון ועד PTSD "פשוטה" ועד לCPTSD.

    הרמן מציינת כי פה ושם פסיכיאטרים דנו במושג הזה, כהפרעה טראומטית המחקה הפרעות אישיות. אחרים ציינו כי ההפרעה הזו יכולה לשנות תפיסות לגבי החיים והעולם. עלו הצעות כגון "הפרעת אופי פוסט טראומטית" או "הפרעה פוסט טראומטית מסובכת".

    עוד ב-DSM 4 עלתה הצעה לכלול את האבחנה CPTSD תחת 7 קריטריונים הבאים:

    היסטוריה של הימצאות בשליטה רודנית פרק זמן ממושך (חודשים עד שנים). למשל, בני ערובה, שבויי מלחמה, ניצולי מחנות ריכוז וחברי כתות. כולל את מי שהיה נתון לשליטת מערכות רודניות בחיי המין והמשפחה, כולל נפגעי הכאה, התעללות וניצול מיני.

    שינויים בוויסות

    • דיספוריה מתמדת.
    • מחשבות על התאבדות.
    • פגיעה עצמית.
    • זעם מתפרץ או עצור ביותר.
    • מיניות כפייתית או עצורה.

    שינויים בתודעה

    • אמנזיה או הירפאמנזיה בקשר לאירועים הטראומטיים.
    • אפיזודות דיסוציאטיביות חולפות.
    • נתח מן העצמי ואובדן תחושת המציאות.
    • התנסות חוזרת בחוויות, אם בצורת סימפטומים פולשניים ואם בשקיעה במחשבות.

    שינויים בתפיסה העצמית

    • הרגשת חוסר ישע או שיתוק יוזמה.
    • בושה, אשמה, האשמה עצמית.
    • הרגשת טומאה.
    • הרגשת שונות כמו בדידות, הרגשה שאין איש שיבין אותי וזהות לא אנושית.

    שינויים בפיסת המתעלל

    • יחסים עם המתעלל (כולל מחשבות נקם).
    • ייחוס לא מציאותי של כוח למתעלל.
    • אידיאליזציה או הכרת טובה.
    • הרגשת יחסים מיוחדים או על-טבעיים.
    • קבלת מערכת האמונות של המתעלל.

    שינויים ביחסים עם אחרים, הכוללים

    • בידוד והסתגרות.
    • שיבוש ביחסים אינטימיים.
    • חיפוש אחר מושיע.
    • חשדנות.
    • כשלון בהגנה עצמית.

    שינויים במערכות משמעות

    • אובדן אמונה תומכת.
    • הרגשת חוסר תוחלת וייאוש.

    הפסיכולוג ג'ון בריאר מדווח שנפגעי התעללות בילדות סובלים מנדודי שינה, אי תפקוד מיני, דיסוציאציה, כעס, נטייה להתאבדות, חבלה עצמית, התמכרות לסמים ואלכוהוליזם.

    המטופלים פונים לטיפול בעקבות סימפטומים רבים שמשפיעים על היחסים הבינאישיים שלהם ועל חוויותיהם, אבל לא הם ולא המטפלים, זמן רב לתוך הטיפול מבינים את האבחנה.

    בגלל הסימפטומים הרבים, הטיפול בהם פעמים רבות מקוטע ולוקה בחסר. לעיתים אף בצורה כזו שהמערכת הפסיכיאטרית משחזרת את התנהגות המשפחה המתעללת.

    C-PTSD לעומת BPD

    קשיים בינאישיים הם הנפוצים ביותר אצל הפרעת אישיות גבולית (BPD): דפוסים מתוחים ולא יציבים. הם  מתקשים להיות לבד, אבל חשדניים ביחס לאחרים. הם פוחדים מנטישה ומשליטה ומטלטלים בין מצבים קיצוניים של היאחזות בזולת והתכנסות בעצמם, צייתנות ומרידה. זהו כישלון בהשגת קביעות האובייקט. כלומר, ביצירת ייצוגים מהימנים ומוכללים היטב של בני אדם ראויים לאמון.

    זקוקים לייעוץ מידי? חייגו: 03-5233757

    העצמי הפגוע

    חוויית העצמי הבסיסית היא החוויה של האדם את נפשו בתוך גופו ואת עצמו בתוך העולם. תחושת העצמי הבסיסית נפגעת במצב של טראומות חיים בסיסיות וראשוניות, כמו פגיעה פסיכולוגית, פגיעה מינית, אלימות (מילולית או פיזית) והשפלות, שמתרחשות על-ידי דמות הטיפול המרכזית בחיי הילד (ההורה שלו בדרך-כלל).

    הרגשה בטוחה בקשר של ילד עם דמות הטיפול המרכזית שלו הוא היסוד להתפתחות האישיות. כשהקשר הזה נהרס, הוא הורס את חוויית העצמי הבסיסית: האחיזה והביטחון הבסיסיים בעולם והאמונה שהעולם הוא מקום בטוח להיות בו.

    חוויה שהעולם מזויף

    לכן, לכשיתבגר אותו ילד פגוע, פעמים רבות נוכל לראות שמתעוררות תחושות של חוק, צדק והגינות המתפתחות בו ביחס לאחרים בסביבתו. האירועים הטראומטיים מערערים את הרגשת הקשר בין היחיד לקהילה ומחוללים משבר אמונה. הרגשה זו של חוסר אמון יוצרת תחושה שהעולם מזויף.

    בקרב נפגעי טראומה יש קושי לווסת כעס עז– הם מטלטלים בין התפרצויות זעם לא-נשלטות ובין חוסר סובלנות לתוקפנות כלשהי. אי-העקביות היא אחד ממקורות הסבל.

    השיבוש העמוק בקשרים באמון הבסיסי, רגשות הבושה, האשם והנחיתות, הצורך להימנע מתזכורות לטראומה שעלולות להימצא בחיי החברה- מטפחים התרחקות ביחסים קרובים. הם סובלים מנזק לתבניות הבסיסיות של העצמי. מאבדים אמון בעצמם, בזולת ובאלוהים. זאת, כתוצאה מהתנסות בחוויות השפלה, אשמה וחוסר-ישע מתקיפות את הערכתם העצמית.

    הפחד מפני הזולת, עלול לפגוע גם ביכולתם לכונן יחסים אינטימיים.

    מצב של שבי פסיכולוגי

    כיוון שהאירועים הפוגעניים מתרחשים במציאות בהם האדם צעיר, ילד ותלוי בהורה המתעלל שלו, ישנה חוויה אמיתית של שבי. באין כל אנושיות בריאה בחייו של הילד, הוא יתחיל לראות אנושיות בשובה שלו, במי שמתעלל בו ובאין כל נקודת מבט אחרת יתחיל לראות את העולם בעיני שובהו.

    בשבי ישנה נטייה פסיכולוגית לחסום ולשכוח שהו בזמן ממשיכות להשפיע יותר או פחות על מחשבותיו, התנהגותו ורגשותיו של האדם. אלו שאי אפשר לשמור אותם בזיכרון, לכן מתפתחות הגנות פסיכולוגיות שכיחות כמו הפרעות ניתוק- דה-ריאליזציה ודה-פרסונליזציה. זאת, כשהמטרה הלא-מודעת של הנפש היא הרחקה מהמודעות של המחשבות, רגשות ודחפים לפעולה, שהן תגובות טבעיות לאירועים מעין אלה.

    טראומה מתמשכת בילדות- בולבי

    בולבי מתאר ילדים שיכולים להיראות פסיכוטיים פרנואידים ושאפשר להסביר את זה על-ידי התעללות של הורים בילדיהן. הם פוחדים מהוריהם אך כיוון שזה מאיים על העצמי ובלתי אפשרי, הם משייכים את זה למפלצות דמיוניות.

    בולבי מתאר כי כל עוד יש חסימה, המטרה הטיפולית היא לסייע למטופל לגלות מה היו עשויים להיות האירועים והחוויות, כך שאפשר יהיה לחזור ולקשר את המחשבות רגשות והתנהגות שמעלות הסיטואציות- ואשר ממשיכים להיות בעייתיים לסיטואציות שעוררו אותם במקור. אז ייעשו המטרות האמיתיות של המטופל ושל כעסו והמקורות האמיתיים של חרדתו ופחדיו ברורים.

    אחרי שהמטופל יגדיר לעצמו מה היו הסצנות הרלוונטיות, יבין איך הם השפיעו עליו, יוכל לארגן לעצמו מחדש את הדפוסים הרצויים להבניית עולמו.

    הדחקה: מנגנון הגנה

    קטגוריה שנייה של התרחשויות והתנסויות היא הנטייה לחסום ולשכוח שהו בזמן ממשיכות להשפיע יותר או פחות על מחשבותיו, התנהגותו ורגשותיו של האדם. אלו התרחשויות שההורים מתייחסים לילד באופן שהילד לא יכול לשאת את המחשבה עליו או שמירתו בזיכרון. מתפתחת הרחקה מהמודעות של המחשבות, רגשות ודחפים לפעולה, שהן תגובות טבעיות לאירועים מעין אלה.

    אירוע טראומה יחיד, לעומת אירוע טראומה חוזר

    אירוע טראומה יכול לקרות בכל מקום. טראומה חוזרת ומתמשכת קורית רק בתנאי שבי. נפגעי טראומה החופשיים להימלט לא יהיו נתונים שוב להתעללות. טראומה חוזרת מתרחשת רק כאשר נפגעיה הם אסירים הנתונים לשליטת תוקפיהם ואינם יכולים להימלט.

    תנאים אלה קיימים בבית סוהר, מחנות ריכוז, מחנות עבודה, בתי זונות וכן במשפחה. השבי הביתי הוא סמוי מן העין. הילדים לא קשורים בשלשלאות או גדרות תיל. המחסומים בדרך כלל סמויים מן העין.

    שבי

    השבי, המביא את הקורבן במגע ממושך עם התוקף, יוצר סוג מיוחד של יחסים, יחסי שליטה בכפייה.

    מצבים אלה מעצבים את הפסיכולוגיה של הקורבן. מעט מאוד ידוע על נפשו- הוא לא מחפש עזרה. התוקפים בדרך-כלל הם רגילים להחריד. התוקף בדכ חובב חשאיות, אך מופרע להפליא. המקרבנים גורמים לקורבנות לרצות להיות איתם כביכול מבחירתם, כאילו לא מתוך כניעה גמורה. הרצון לשלוט על כל היבט בנפש, הוא המשותף לכל העריצים.

    שליטה פסיכולוגית

    השליטה הפסיכולוגית שכיחה יותר מאשר האלימות הפיזית. האיום על הקורבן על שלמותו, על נבדלותו, דרך החלטות על מה יאכל, איך ישן, מה יעשה ועוד, הן ההשפעות המהותיות. נפגעי שבי רבים בטוחים כי הם עלולים להיהרג, כי לא יישארו בחיים.

    תסמונת הטראומה הכרונית

    נפגעי טראומה חוזרת ומתמשכת מפתחים צורה סמויה ומתקדמת של הפרעת לחץ פוסט-טראומטית, המחלחלת ומכרסמת באישיות. הם מרגישים לא אחת שהם לא-עצמם, אינם עצמם, או שאין להם עצמי בכלל. יותר מכל, פוחדים הם מרגע האימה. הם חוששים אפילו מדברים שאינם קשורים לאלימות, כמו צופר, אזעקה, טריקת דלת וכיוצא בזה. יש להם כאבים לא מוסברים בגוף- רעש, הפרעות במערכת העיכול, מתח ועוד.

    המאפיין המשמעותי ביותר הוא הימנעות, צמצום. הצמצום הנפשי מתבטא ע"י הצטמצמות של קשרים, פעילויות, מחשבות, זכרונות.

    הם נעשים מומחים באומנות התודעה על-ידי דיסוציאציות, דיכוי מחשבות מרצון, מנימליזציה ולעיתים הכחשה גמורה.

    התעללות בילדים

    הפחד של הילד הוא לא רק מהאלימות, אלא מהשעבוד, מהתנאים הנוקשים של הענשה דרך כאב פיזי כמו לא לתת אוכל ולא לתת לישון וכיוצא בזה. הדיסוציאציה נעשית אז לא רק הסתגלות הגנתית, אלא גם עקרון יסוד של ארגון האישיות. מקורם של קטעי האישיות, או הזהויות האחרות בטראומת ילדות קשה הוכח במחקרים רבים. הזהויות האחרות מאפשרות לילד להתמודד עם התעללות ובו-בזמן לשמור הן את ההתעללות והן את אסטרטגיות ההתמודדות שלו מחוץ למודעות הרגילה.

    שלוש צורות הסתגלות עיקריות-

    אלו מאפשרות לילד לשרוד בסביבה מתעללת.

    הזהות השלילית ההרסנית מוסווית בדרך-כלל ב"עצמי מזויף". רוב הילדים מגיעים לגיל ההתבגרות וסודותיהם עמם.

    כשהילדים מתבגרים הם מאמינים שהבגרות תביא אותם לחופש. אבל כיוון שמה שנפגע בילדות המוקדמת הוא בסיס של אמון, אוטונומיה ויוזמה, יש קושי ליצור זהות, לקשור קשרים יציבים וכו'.

    חשיבות האבחנה

    נפגעי הטראומה מבינים כי הסיבה להפרעה שלהם מקורה בסביבה, כך הם יכולים לתלות בה את הפגם שחשים ולהעניק משמעות חדשה ולנסות לברוא עבור עצמם זהות חדשה, לא מוכתמת.

    החשיבות בטיפול היא הנחת היסודות לברית טיפולית של שיתוף פעולה, שינרמל את התגובות הרגשיות של הנפגע על אירועים בעבר ונתינת תוקף. ישנה חשיבות רבה בהכרה למען תהליך ההבראה.

    יחסי ריפוי

    גרעין חוויית הטראומה שייך לתחושה של נישול מכוח וניתוק מהזולת ולכן ההחלמה מבוססת על העצמה ועל יצירת קשרים חדשים. כיוון שהטראומה התרחשה בתוך פגיעה ביחסים, ההחלמה יכולה להתרחש רק בתוך קשר מעצים וחדש. קשר חדש הוא בסיס לאמון, אוטונומיה, יוזמה, לזהות ואינטימיות.  העיקרון הוא החזרת השליטה, צמצום חוויית חוסר הישע.

    יחסי התרפיה אינם הקשר היחיד המיטיב עם האדם, אבל הוא שונה מכמה בחינות-

    • מטרתם היחידה היא לקדם את החלמת המטופל.
    • הסכמה מראש על יחסים לא שוויוניים, בהם למטפל יש עמדת כוח עדיפה.
    • על המטפל להשתמש בכוח שניתן לו, רק על מנת לסייע בשיפור מצבו של המטופל ולא בשחזור יחסי כוחות פוגעני.

    יש לזכור כי החוויה של המטופל הראשונית היא חוויה טראומטית אשר פוגעת ביחסי האמון הבסיסיים בעולם. לכן יש לקחת זאת בחשבון בתוך הטיפול, שיהיה מכשול של אי-אמון בסיסי בתוך הקשר הטיפולי.

    לצפייה בהסבר על פוסט טראומה מורכבת מפי ד"ר ענת גור:

    קשר של העברה טראומטית בטיפול

    לחוויית ההעברה עם מטופלים אלה יש חוויית אימה ומוות ייחודית, שבסיסה באי-השליטה שחוו בתוך מערכת יחסים. היחסים בתוך מערכת טיפולית עם אדם נפגע טראומה אינם מאפיינים קשר זוגי, כי אם קשר של שלישיה, בה נוכח אדם נוסף. הדמות השלישית היא דמות המתעלל, שתבע שתיקה ופקודתו מופרת עכשיו.

    חוויית חוסר הישע מאפיינת גם כן את החוויה הטראומטית. היא מופנית אל המטפל, כשהמטופל משליך אליו את החרדות והפחדים, כי הוא אינו בידיים טובות כי המטפל לא יודע, או לא מבין. הזעם מועתק מהתוקף, אל המטפל.

    נפגע הטראומה המורכבת רגיש מאוד לסימנים לא מודעים ולמחוות ספונטיות של המטפל. זמן רב הורגל לשים לב לכך, בילדות. לכן, טיפול בפירוש פחות רלוונטי עבורם, אלא טיפול בחוויה, בקשר, בפגיעה. במובן מסוים, לתת למטופלים אלו פירושים, משמעם להזין אותם באופן שלא יוכל להתעכל אצלם.

    העברה נגדית טראומטית

    המטפל מזדהה עם עמדת האימה, הזעם והייאוש של המטופל. לפעמים המטפל לוקח על עצמו את דמות המושיע. בעשותו כן הוא מסכל את האפשרות מהמטופל לעשות תנועה, לקחת אחריות ויוזמה על חייו. המטפל יכול להיטען בתחושה שעליו לרפא הכל, לדעת הכל ולאהוב הכל. כיוון שכמיהות אלה לא יוכלו להתקיים, המטפל נטען בחוויה של חוסר ישע.

    בנוסף, עלול התרפיסט לנקוט בתגובות של האשמת הקורבן– התחושות שעולות כל כך קשות עד שהמטפל יכול להחזיר אל המטופל את חוסר האונים, כדי להתנכות בעצמו מתחושות אלו.

    התגובות של העברה והעברה נגדית טראומטית הן בלתי נמנעות.

    טיפול בפוסט טראומה מורכבת

    כיוון שהמבנים הבסיסיים של העצמי עוצבו לאור התרחשויות לא רגילות, פוגעניות ואף טראומטיות בילדות, הטיפול המיטיב ביותר בפוסט טראומה מורכבת ייעשה בתוך קשר טיפולי בינאישי משמעותי.

    הטיפול השכיח בפוסט טראומה מורכבת כיום הוא טיפול ב-DBT עליו פרטנו בכתבה נפרדת. טיפול זה מורכב מטיפול פרטני, טיפול קבוצתי ובעיקר עבודה יומיומית ומשמעותית של המטופל בין הפגישות ובתקשורת קרובה עם המטפל.

    השפעת התמיכה החברתית

    המשימה הראשונית אחרי הטראומה, היא בניית אמון ראשוני מינימאלי. לאחר שהנפגעים רכשו לעצמם אמון בסיסי בעולם, הם זקוקים לאחר בשיפור חוויית העצמי, תוך ניסיון לרכוש לעצמם אוטונומיה ושליטה עצמית. קשר שנותן מקום לתמיכה, צמיחה והעצמה, מסייע. קשר ביקורתי, מגביר את האשמה העצמית והבדידות.

    הכרה מאפשרת קבלה ולגיטימציה לנזק ולתגובות הפסיכולוגיות. פעמים קרובות קורבנות זוכים לעמדה שיפוטית וביקורתית מצד החברה. מתמודדי הטראומה צריכים אדם שיאמין להם שהם חוו אירוע טראומטי.

    באם אין תמיכה חברתית והכרה שמסייעת לאבל על הסיטואציה הטראומטית, גדול הפוטנציאל ליגון פתולוגי ודיכאון חריף ממושך.

    תפקיד הקהילה

    שיתוף אחרים הוא תנאי בסיסי: שיתוף על פני בושה ואשמה. ההכרה הציבורית למשל באירוע הטראומטי (קולקטיבי בד"כ, כמו השואה) ופעולה ציבורית מסייעות לשיקום מהטראומה ולתחושת הצדק של הנפגעים. מדליות, מצבות ועוד היא התעקשות שהזיכרון של הכאב לא ימחק מהעין הציבורית: שיהיה רישום לחוויית החיים הכל-כך קשה.

    פגיעות וחוסן

    מי שמצליח לפעול בעולם, לעשות, להניע את עצמו מהגורל שלו, יוכל להציל עצמו ולא לחוות טראומה, כי פעל, כי לא השלים עם המציאות והתסריט האכזרי והפוגעני של חייו. על אף שבעלי החוסן האישיותי יכולים להגיב בצורה קשה פחות לאירוע טראומטי, אין אף אחד שהוא חסין. מה שיותר חסר אונים הוא יותר פגיע, כמו ילדים.

    שלבי ההחלמה

    השלבים: ביטחון, זכירה ואבלות (משימה מרכזית) וקשר מחודש עם החיים הרגילים.

    המטרה היא לעבור מטראומה דיסוציאטיבית, אל זיכרון מוכר ומבידוד אל קשר חברתי מחודש.

    קריאה לבעיה בשם

    האבחון אדם עם C-PTSD הינו מורכב. הסימפטומים בדרך כלל מוסווים. המטופל לרוב מתלונן על סימפטומים גופניים בלבד, כמו נדודי שינה, חרדה או דיכאון קשה.

    כאשר האדם היה נתון להתעללות מתמשכת בילדות המשימה קשה עוד יותר, שכן לעיתים הוא אינו זוכר כלל, או מכחיש את קיומה.

    ידיעת השם האמיתי להפרעה היא הכוח שמביאה אפשרות להבריא. להבין מה השם לכל התצריף של הסימפטומים מהם סובל האדם. בהסבר על ההפרעה, חשוב להסביר מה ההשפעות האישיותיות של החוויות הטראומטיות.

    ביסוס הביטחון מתחיל בשליטה בגוף ונע החוצה, כלפי שליטה בסביבה.

    יצירת סביבה בטוחה

    לעיתים הטיפול כולל גם פגישות עם בני משפחה תומכים. ההחלטה את מי והאם להזמין היא בידיי נפגע הטראומה. הם צריכים להבין שהם צריכים להוות מערכת תמיכה משמעותית, יום כלילה.

    ביסוס הבטחון אצל נפגעי התעללות כרונית בילדות יכולה להיות משימה ממושכת וקשה. התנהגות לנזק ופגיעה עצמית מסלים. מתחילות גם הפרעות אכילה, אובדנות וכדומה.

    לסיכום

    C-PTSD הינה הפרעה ישנה-חדשה בקהילה המקצועית. לגבי האבחנה ישנן מחלוקות רבות.

    אירועים אלו הינם קשורים בשבי- מציאות יומיומית של הילד שלא ניתן לשנותה, שפוגעת במבנים הנפשיים הבסיסיים של האדם.

    התגובות הרגשיות וההתנהגויות השכיחות הן בדרך-כלל חוויות של ניתוק, המתאפיינות בדה-ריאליזציה ודה-פרסונליזציה, תחושת אשמה, קושי ביצירת קשרים בינאישיים, הפרעות ביחסים, קושי בהתמדה במסגרות, קשיי ריכוז ועוד.

    טיפול ב-CPTSD הוא שונה מטיפול בפוסט טראומה, שכן מה שנפגע בפוסט טראומה מורכבת הן האמונות הבסיסיות ותפיסת העצמי עוד מגיל צעיר. לכן, הטיפול המומלץ הוא DBT– טיפול דיאלקטי התנהגותי אשר מתמקד ביצירת יציבות, לצד אתגור ושינוי של תפיסות יסוד, הנשען על קשר בינאישי משמעותי עם המטפל.

    ניתן ואפשר לטפל ב-CPTSD. פנו אל המומחים של מכון סול לייעוץ טלפוני ראשוני ללא עלות וקביעת תור לטיפול.

     

    הפניות

    בולבי, ג'. (1988). על הידיעה של מה שאין אמורים לדעת וההרגשה של מה שאין אמורים להרגיש. בתוך: בסיס בתוך, עמ' 106-120. תל אביב: עם עובד, 2016.

    הרמן, ג' (1992). פרק שלישי: ניתוק, פרק שישי: אבחנה חדשה. פרק תשיעי: זיכרון ואבל. בתוך: טראומה והחלמה, עמ' 71-96, 144-160, 213-238. תל אביב: עם עובד, 1994.

    הפניות לאתר חיצוני

    .(Herman j., CPTSD: Trauma and Recovery (1992

    פוסט טראומה מורכבת, אתר אוניברסיטת בר אילן, 2/11/20.