הפרעות אכילה – הגדרה

לפני שנדבר על טיפול פסיכולוגי תזונתי שנקרא כמובן גם טיפול בהפרעות אכילה, נדון תחילה על מה הן בדיוק הפרעות אכילה. הפרעות אכילה הינן קשת רחבה של רגשות, תחושות והתנהגויות הקשורות באוכל (האבסה או התנזרות) ו/או עיסוק בדימוי גוף (DSM-V, 2013). התנהגויות האכילה, מלוות בתחושות ורגשות הקשורים בדימוי העצמי של האדם, ולרוב יתפתחו בשל ערך עצמי שברירי ויהיו קשורות לדינמיקות בין אישיות. כלומר, לקשרים הקרובים של האדם עם משפחתו וסביבתו הקרובה והרחוקה יותר.

התנהגויות האכילה לעיתים יושפעו מהתנהגויות של אנשים קרובים בסביבה (Modeling), או מציפיות שהאדם חש מסביבתו. למשל, נערה המתמודדת עם ערך עצמי שברירי ומצויה בסביבה חברתית דוחקת, שבה חברותיה הינן רקדניות בלט המנהלות משטר אכילה קפדני למדי, עלולה להיות נתונה יותר לאפשרות לפתח הפרעות אכילה ו/או הפרעות בדימוי גוף, במצבים ותקופות משבריות. חשוב לציין כי לא תמיד תהיה סביבה קונקרטית במציאות של הנערה, אלא לעיתים מדובר בסביבה מדומיינת, או סביבה לא ממשית, כמו השתייכות לפורום אינטרנטי של נערות במשבר. כך למשל, נער החווה קשיים פסיכולוגים, וצופה בתחרויות היאבקות בטלוויזיה, עשוי בשל הערך העצמי השברירי שלו, לחוש צורך להידמות לדמויות הטלוויזיוניות אשר מעריץ, ובשל כך, לפתח עיסוק כפייתי בתזונה, אכילה, אימונים מרובים ודימוי גוף (Treasure, 2008).

מחקרים מראים כי הפרעות אכילה נצפות הן בקרב גברים והן בקרב נשים (Strother, Lemberg, Stanford & Turberville, 2012). עם זאת, לרוב נראה את תסמיני הפרעות האכילה השכיחים יותר דווקא בקרב נשים. בשנים האחרונות מתבהר כי מחקרים אלו מוטים במידה מסוימת, כלומר, קיימת הטיית חסר בנוגע לקיומן של הפרעות אכילה בקרב גברים. גברים בשונה מנשים, יבטאו את הפרעת האכילה, דרך עיסוק יתר בספורט והשקעה בבניית גוף אתלטי או באכילת יתר (DSM-IV, 2013). כיוון שמחקרים מצביעים על נתונים גבוהים יותר באופן משמעותי של הפרעות אכילה בקרב נערות צעירות (כ-90%-95% מהמקרים), נתדיין במאמר זה בלשון נקבה.

מה עומד בבסיס הפרעות האכילה?

אכילה הינה צורך מרכזי ומשמעותי להישרדותנו הפיזיולוגית כבני אדם, ממש כמו חמצן, מים, שינה, ביטחון ואהבה. אוכל מעורר בקרב כולנו תגובות פיזיולוגיות ורגשיות חזקות. כך שבתגובה לטעם, ריח, או אף מחשבה על מזון, מוחנו ישחרר חומרים (הקרויים אנדרופינים), המשרים תחושה של רוגע, הנאה ושביעות רצון לנוכח פעולת האכילה.

רובנו אף מכירים את התחושה של אי נזקקות חיובית לאכילה. למשל, כאשר אנו מתרגשים לגבי דבר מה או מאוהבים, לא נחוש תחושת רעב למזון, אלא תחושת הרעב תעבור המרה לאדם, או לדבר בו אנו חושקים. היחס לאוכל הוא אמביוולנטי (מעורב): אנחנו יכולים נורא לרצות לצרוך אוכל לעיתים, ואנחנו יכולים לדחות, להיגעל ואף להתנזר ממנו בפעמים אחרות. יתר על כן, במקרים מסוימים, אנו עשויים לחוש אשמה, בושה ואף צורך להסתיר את פעולת האכילה שלנו (Goss & Allan, 2009).

התנהגויות אכילה “חריגות” שמקורן נפשי ידועות מאז ומעולם. האוכל מתקשר לצרכים רגשיים שונים, שמקרים רבים, יבואו לידי ביטוי דרך טקסי האכילה שלנו. התנהגויות אכילה שונות יכולות להיגרם מתוך חוויה של חרדה או דיכאון, שיובילו בתורן לדיכוי תחושת התיאבון או לאכילת יתר לשם הרגעה. לעיתים, אדם עשוי להעניש עצמו ולהימנע מאכילה בשל תחושת אשמה חזקה, כיוון שהאוכל נתפס כפרס גדול מדי, כזה אשר הוא לא ראוי לו, לתחושתו.

פעמים אחרות, ההימנעות מאכילה, נעשית מתוך צורך נפשי להיטהרות וזיכוך הגוף, כמו בטקסים דתיים. נוסף לכך, ההימנעות מאוכל, עשויה לאפשר חוויה של שליטה ולהוביל לתחושה של הצלחה, איפוק וגאווה.

בשנים האחרונות, ישנו עיסוק מחקרי גובר בהבנת הפרעות האכילה ובטיפול בהפרעות אכילה כהפרעות נפשיות. הפרעות אכילה הינן התנהגויות של פגיעה עצמית הנגרמות ממצוקה נפשית ( Courtois, 2004; Franzoni et al., 2013; Mandelli, Arminio, Atti & De Ronchi, 2019; Xu, Cao & Liu, 2019 ).

מחקרים אלה מתמקדים לרוב, בחקירת התרומה של התנסויות טראומטיות, פוגעניות וחודרניות בילדות, להתפתחות הפרעות אכילה בגיל ההתבגרות.

מחקרים אחרים מתמקדים בקשר שבין הפרעות אכילה לתחלואה נפשית נלווית, כמו הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) והפרעת דחק פוסט-טראומטית. מחקרים אלה, בנוסף לכתיבה פסיכואנליטית, ממשיגים הבנה פרדוקסלית בנוגע להפרעות האכילה: המתמודדת עם הפרעת האכילה חווה את התנהגויות האכילה (האבסה ו/או התנזרות), ככאלה המגנות עליה ומהוות עבורה מעין שכבת הגנה נפשית, כזו המאפשרת שליטה, הרגעה וביטחון – אשר כה חסרים בחווייתה הפנימית.

לצערנו, ללא טיפול פסיכולוגי תזונתי מתאים, מקרים רבים של הפרעות אכילה מתדרדרים להשחתת הגוף במהרה, ובתגובה נדרשת התערבות בחירום- אשפוז. במצבים מורכבים כאלה, הנערה תיטה להתנגד להזנה הכפויה, או לחזור להתנזרות מאכילה כבר עם השחרור מהמחלקה (Treasure et al., 2008). ההתנגדות כמובן ברורה: בתחושה של הנערה, הצוות הרפואי מייצג את “הרעים”, אלה שחודרים לתוכה והורסים בכוח את משקל הגוף הנמוך אותו השיגה בייסורים ובעבודה קשה.

במובן זה, חשוב לראות את הפרעת האכילה כהתנהגות המבטאת צורך נפשי עמוק, ולהתייחס אל המתמודדת עמה בכבוד ובעדינות בעת הטיפול בה. נוסף לכך, חשוב לכבד את משמעות הפרעת האכילה בעבור המתמודדת. הכוונה שגם אם מהעיניים של הסביבה הקרובה למתמודדת, הסימפטומים (התנהגויות האכילה), נראים לא בריאים ואף הרסניים, חשוב ביותר להכיר בהתנהגויות אלה, כאופן ביטוי ייחודי של המטופלת את עצמה כשהיא במצוקה.

אין להתעמת עם ההתנהגויות הללו, אלא מוטב להבין ולהסביר גם למטופלת, שזוהי הדרך הטובה ביותר שהיא מצאה כרגע להתמודדות, ושמובן שהיא לא מרגישה שהיא יכולה להפסיק זאת, עד אשר תמצא ביחד עם המטפל אפשרות טובה יותר.

מדוע הביטוי לכאב הנפשי הינו גופני?

הפרעות האכילה הן אלה אשר באמצעות שפת הסתרים של הגוף, מנכיחות את הכאב העז (Kullman, 2018). טראומה מוקדמת, בעיקר בילדות, היא במהותה חוויה הנשארת מחוץ לטווח השפה והמילים. היא אינה עוברת מנטליזציה (הבנה ופירוש של ההתנהגות) ולכן אינה מומשגת. הרשמים הגולמיים של הטראומה עוברים המרה לגוף, ולכן היא נחווית דרך הגוף ודרך הסימפטומים המגוונים של הפרעת האכילה (Rorty & Yager, 1996; Greeson et al., 2011; Courtois, 2004) .

מדוע הטראומה מתרחשת בגוף, דרך טקסי אכילה? כידוע, נפגעי טראומה, חווים חוויה עוצמתית של חוסר אונים והיעדר שליטה. התנהגויות האכילה, מאפשרות לנערה או לאישה, אשליה של שליטה, דרך השליטה בגופן. הן אלו אשר מחליטות מה ייכנס לתוכן ומה לא. למשל, במקרים של התעללות מינית, הנפגעת חשה כי גופה הוחפץ, נחדר ונפרץ באופנים בוטים, ולכן כעת, היא זו אשר תחליט מה ייכנס אליה ומה יצא, דרך ההתנזרות או ההאבסה של האוכל (Rorty & Yager, 1996).

מרכזיות האוכל בחיי המתמודדת

העיסוק באוכל מאפשר שליטה במה שכוחותיה של המתמודדת מאפשרים לה- הגוף שלה. איתן בכר (2001), בספרו הידוע “הפחד לתפוס מקום”, מניח שהפרעת האכילה קשורה לאכזבה מקשרים בינאישיים. בניגוד לקשרים בינאישיים, אשר פעמים כה רבות מאכזבים, פוגעים או מטלטלים את החוויה הרגשית (בייחוד במצבים קיצוניים של התעללות מינית), האוכל תמיד נמצא שם, ויכול לנחם מבלי להיכשל או לאכזב.

העיסוק באוכל יוצר מעין התמכרות אובססיבית לאכילה או להתנזרות ממנה. עובדה זו מאפשרת עוגן משמעותי בעבור הנערה, כזה אשר מספק לה ביטחון, יציבות וחווית שליטה, אשר לא התאפשרה במובנים אחרים בחייה ובקשרים הבינאישיים שחוותה. לכן, אחת ממטרות המרכזיות של טיפול פסיכולוגי תזונתי היא לאפשר לנערה לסמוך אט אט, על המטפל, כדמות משמעותית אשר נמצאת לצדה, באופן רצוף וקבוע, באופן שניתן לצפות ולחזות, ולפיכך ניתן לסמוך ולהישען עליו, במקום על התנהגויות האכילה ההרסניות (בכר, 2001).

הפרעות אכילה ותחלואה נפשית נלווית

הפרעות אכילה, טראומה ו-PTSD

כיום הידע המחקרי מראה לנו פעם אחר פעם, כי טראומה והתעללות, הינם גורמים משמעותיים להתפתחות של פסיכופתולוגיות מסוגים שונים. הכוונה היא לטווח רחב ומגוון מאוד של מחלות נפש, כמו, דיכאון, פגיעה עצמית, התמכרויות לסמים ולחומרים נוספים, הפרעות אכילה, הפרעות דיסוציאטיביות, בריחות מהבית בגיל הנעורים, התנהגויות מיניות לא מווסתות ומעשים אובדניים (Greeson et al, 2011; Mandelli, Arminio, Atti & De Ronchi, 2019).

בהמשך לכך, אנשי מקצוע רבים, מבינים היום כי הפרעות האכילה, נשזרות לרוב בחוויות טראומתיות. התנהגויות האכילה המופרעות, מתפתחות כמנגנון התמודדות עם הטראומה שנכפתה וכאמצעי להגנה עצמית. גוף הידע המחקרי כיום, מציג שכיחות של כ-70% מהנערות המתמודדות עם הפרעות אכילה, ככאלה אשר עברו פגיעות מיניות בילדותן (Rorty & Yager, 1996; Castellini & Ricca, 2018).

רוב הנשים המתמודדות עם הפרעות אכילה, אינן זוכרות את הטראומה שעברו. הטראומה, בשל היותה בלתי ניתנת לתפיסה והכלה, עוברת תהליכים דיסוציאטיביים (תהליכי שכחה או הדחקה, אם תרצו). כך שילדה אשר עוברת פגיעה מינית מתמשכת, למשל על-ידי אביה, או  על-ידי אדם קרוב אחר, לא הייתה מצליחה לשרוד, לולא הניתוק והשכחה של הפגיעה הקשה.

תהליכים דיסוציאטיביים אלה, אשר באמצעותם ילדים מתנתקים מהמציאות הזוועתית שבה חיו, הינם מגוונים: החל מאמנזיה (שכחה) מלאה או חלקית, של ההתעללות, וכלה בתופעות כמו דה-פרסונליזציה (ניתוק מהעצמי), בה הנפש כמו מתנתקת מהגוף, ורק הגוף הוא זה אשר חווה את שקרה, בעוד שהנפש כמו “אינה יודעת זאת” (Castellini & Ricca, 2018; Connors & Morse, 1993).

הפרעות אכילה והפרעה טורדנית כפייתית (OCD)

מחקרים מראים כי נערות המתמודדות עם הפרעות אכילה, לרוב מתמודדות גם עם הפרעות חרדה מסוגים שונים, לרבות OCD. הפרעות האכילה עשויות להידמות במהותן ובסימפטומים המרכיבים אותן להפרעה טורדנית כפייתית, שכן קיים דימיון בין התנהגויות אכילה מופרעות לבין טקסטים כפייתיים, כך שגם בספירת הקלוריות ובעיסוק המתמיד באוכל, ניכרת מידה גבוהה של טקסיות ואובססיביות, כמו זו שניתן לצפות בה בהפרעה הטורדנית כפייתית (Xu et al., 2019).

למשל, נערות המתמודדות עם הפרעות אכילה, חוות מחשבות חוזרות ונשנות על אוכל ועל צורת הגוף שלהן. רבות מהן יתעסקו בטקסים הקשורים בסימטריה, שזהו עיסוק המאפיין את הפרעת ה-OCD. עם זאת, במקרה של המתמודדות עם הפרעת אכילה, הם יקבלו לרוב ביטוי הקשור בדימוי הגוף שלהן. לאור מחשבות אלה, הן נוקטות בהתנהגויות טקסיות כגון, שקילה עצמית חוזרת ונשנית, הימנעות ממאכלים עתירי שומן, אשר עשויים להוביל לעלייה במשקל, סידור האוכל בצורה מסוימת, ואכילה בזמנים קבועים וידועים מראש.

למרות הדמיון הקיים בין שתי ההפרעות, קיים גם הבדל מהותי ביניהן, הנוגע ליחס של האדם למחשבות והמעשים שלו עצמו. כלומר, אדם המתמודד עם הפרעה טורדנית כפייתית, לרוב יחוש כי מחשבותיו ומעשיו אינם הגיוניים, וכי הם נכפו עליו ואינם שלובים באישיותו (יחס אגו-דיסטוני לעיסוקים הכפייתיים ולטקסים). לעומת זאת, אנשים המתמודדים עם הפרעות אכילה, יתקשו להתבונן על מצבם הרגשי כמצב לא בריא או להגדירו כתחלואה נפשית (יחס אגו-סינטוני להפרעות האכילה) (Xu et al., 2019 ; Yilmaz et al., 2019).

הפרעות אכילה והתנהגות אובדנית

שיעור התמותה בהפרעות אכילה הוא הגבוה מבין כל התחלואות הנפשיות. סיבה אחת לכך הם הסיבוכים הרפואיים הנצפים בגוף בהפרעות אלה: כלומר, הרעבה עד כדי מוות. סיבה נוספת, שכיחה לא פחות, היא שיעור ההתאבדות הגבוה בקרב המתמודדות (Pisetsky et al., 2013). הפרעות אכילה נחשבות להפרעות נפשיות קשות, המפרות את האיזון הנפשי והפיזי של המתמודדות. אובדנות הוא פתרון מצער לו אנו מתוודעים, פעמים רבות, כטיפול עצמי בתחלואות נפשיות לסוגיהן. לעיתים נראה גם התנהגויות מסוג פגיעה עצמית שאינה אובדנית, כמו חיתוך, שריטות או פגיעה בעור, בקרב נערות המתמודדות עם הפרעות אכילה (Claes, Vandereycken & Vertommen, 20060).

התנהגויות אלה מהוות מנגנון להתמודדות עם מצוקה נפשית שאינו כה טוטאלי ואובדני במהותו, ומטרתו היא לרוב המרת אי נוחות או מצוקה פסיכולוגית לכאב סומטי-גופני. למרות שהתנהגות אובדנית עשויה להתרחש בכל קשת ההפרעות, מחקרים מראים כי היא שכיחה יותר בקרב החולות האנורקסיות מהסוג המיטהר, אשר נמצא כי שיטות ההתאבדות שלהן הינן סופניות באופן משמעותי לעומת יתר הפרעות האכילה או התחלואות הנפשיות בכלל (Mandelli, Arminio, Atti & De Ronchi, 2019).

משמעויות פסיכולוגיות של הפרעות האכילה

סימפטום רגשי הנובע מהיעדר חוויה של הבנה והכלה

אנשים רבים יחוו בשלב זה או אחר בחייהם, סוגיות הקשורות לאוכל ולאכילה. בתקופות מסוימות נשמין או נרזה, נרגיש צורך גובר או מופחת לאכול וכיוצא באלה. האוכל מתקשר הדוקות לרגשות ולצרכים רגשיים. כך שכאשר נחוש בודדים, לעיתים ניטה לאכול יותר או פחות, בהתאם למנגנוני האישיות שלנו. בשונה מהמצב הטבעי והמוכר לכולנו, הפרעות אכילה נחשבות להפרעות מורכבות מבחינה נפשית, והן נובעות לרוב, מסיבות נפשיות עמוקות שחשוב ללמוד ולהבין אותן, טרם הטיפול בהן.

לרוב, נוכל לראות את הפרעות האכילה, בעיקר בקרב נערות ונשים, אשר מוצלחות ברוב תחומי חייהן. עובדה זו עשויה לעורר תהיות וסימני שאלה רבים. נדגיש כי כל אישה או נערה המתמודדת עם הפרעת אכילה, הינה שונה וייחודית והיא תחווה אותה באופן שונה כתוצאה מכך, ובשל סיבות שונות שאותן חשוב לברר, בתוך התהליך המקצועי של הפסיכותרפיה.

במקרים רבים, ניתן למקם את הסיבות להפרעת האכילה בהתפתחות המוקדמת. לרוב, יהיה ניתן להתוודע לכך, כי בגיל צעיר, הנערה או האישה, לא חוותה הורות מספקת במובן הרגשי. כלומר, לא הייתה לה אמא, אשר הכילה ועיכלה בעבורה את כאביה הנפשיים, את התחושות והחרדות שחוותה לאורך הדרך. לכן, היא נאלצה להיאחז באוכל על מנת למלא ולהרגיע את עצמה בדרך חלופית זו (Treasure et al., 2008).

האוכל, או ההתנזרות ממנו אם כן, משמש כטקס הרגעה, כזה שעם הזמן נהיה לדפוס התמכרותי נוקשה שהאישה מפתחת בו תלות. התלות מתרחשת נוכח היותו של האוכל אובייקט בטוח וזמין. בשל הדפוס ההתמכרותי שמתפתח באוכל, כעת, כל מצוקה שנחווית, תוכל להיות מווסתת רק באמצעות אותו טקס אכילה.

נסביר: נוצרת אסוציאציה (קשר) בין האוכל לבין התמלאות או התרוקנות פנימית. לפיכך, לאור הצורך הרגשי העמוק בוויסות והרגעה, העיסוק באוכל, הופך לעניין אשר קשה מאוד להשתחרר ממנו בהיעדר אפשרות אחרת.

טקס האכילה עשוי להיות טקס של בולמוס, כזה שבאמצעותו הנערה ממלאת את הריקנות ומפחיתה את החרדה, דרך האכילה המהירה הממלאת אותה באופן פיזי. הטקס עשוי להיות גם טקס של הימנעות או התנזרות מוחלטת מאוכל, שגם באותו האופן, רק מהצד השני של המתרס הפעם, מאפשר לנערה לשלוט בתחושותיה ולהרגיע אותן, על ידי כך שהיא מרעיבה או מחניקה אותן דרך ההתנזרות מאכילה.

אם לסכם זאת, האוכל בעצם מהווה מעין אובייקט לשליטה-דרכו הנערה חשה כי יש לה שליטה גדולה יותר על חייה ועל נפשה. מכאן הקושי להשתחרר מדפוס זה, ללא ליווי מקצועי.

הפרעת אכילה כסימפטום של רעב לקשר

בהתבוננות רחבה על קשת הפרעות האכילה, בין אם מדובר באכילה מרובה וריכוזית, כמו במצב של בולמוסים, ובין אם מדובר בהרעבה ובהתנזרות מאכילה, כמו במצב של אנורקסיה, העיסוק המרכזי הוא בקשרים בינאישיים וברעב אליהם. הצורך העמוק, הוא לא בקשר סתמי ומכזיב, אלא בקשר מיטיב, כזה אשר באמת יהיה אפשר לסמוך ולהישען עליו, במקום על האוכל וטקסי האכילה.

ניסיוננו מראה, כי בטיפול בהפרעות אכילה / טיפול פסיכולוגי תזונתי מתאים, ניתן אט אט לפתח את היכולת של הנערה לחשוב ולעבד את התחושות הקשות, לרבות חרדה, דיכאון וחוסר חשק, אשר מעולם לא זכו לעיבוד מעמיק קודם לכן. יכולת זו מתפתחת בטיפול ארוך וקרוב, והיא זו אשר עשויה לחולל שינוי משמעותי, בצורך ובכמיהה הבלעדית לאוכל או לתלות בו, כמזון הרגשי היחיד הקיים. כלומר, דרך בניית קשר בינאישי מיטיב, תתפתח אפשרות להזנה מסוג אחר, הזנה רגשית-נפשית, אשר הינה הזנה בריאה ומזינה יותר.

טיפול מומלץ בהפרעות אכילה

נדגיש כי להפרעות האכילה לסוגיהן, טיפולים יעילים שונים, בהם נדון להלן באופן כללי.

מסגרות אשפוזיות

לצערנו, רבים מהמקרים של הפרעות אכילה נדרשים לטיפול במסגרות אשפוזיות. בהפרעות אכילה, מעבר לכל פסיכופתולוגיה אחרת, אנחנו עדים להתדרדרות מהירה במצב הפיזי והפסיכולוגי של המתמודדת, עד לכדי מצבים מסכני-חיים ממש. בשל כך, במקרים קיצוניים, נדרש מענה טיפולי מחזיק ויציב יותר מפסיכותרפיה ארוכת טווח אשר דורשת מוטיבציה והתמדה מצד המטופלת. לעיתים, האשפוז הוא אשפוז בכפייה, במצבים שבהם קיימת סכנת חיים.

כמובן, שמתעוררות שאלות אתיות רבות סביב סוגיה זו, המצריכות דיון נפרד. עם זאת, מחקרים מראים כי טיפול כפוי במצבים מסכני חיים, הינו יעיל כמו טיפול מרצון ואף עשוי להוות הצלת חיים ממשית ( Douzenis & Michopoulos, 2015). חשובה היא הבנת נקודת המבט של המתמודדת, שכן כמו כל אדם אחר העומד בפני מצב לא מוכר, או בפני שינוי קיצוני (על אף שהוא טומן בחובו התפתחות והבראה), גם המתמודדת עם הפרעת האכילה הקשה, תראה התנגדות לשינוי, אשר בחווייתה נכפה עליה מבחוץ. לכן, היא לרוב תשלול ותהדוף אותו.

יתר על כן, פעמים רבות המטופלות לא יהיו מודעות באופן מלא למצבן המסוכן ואף יהיו מנותקות ממנו. מטופלות רבות הודו לאחר האשפוז והטיפול הממושך, לקרובים ולמטפלים בהן, על שהחזיקו אותן בחיים ונלחמו עליהן כשהן כבר איבדו תקווה.

 

טיפול דינאמי

טיפול דינאמי בהפרעות אכילה יתמקד בהבנה הייחודית של משמעות הפרעת האכילה בעבור המתמודדת. העבודה תתמקד ביצירת משמעות לסימפטומים הנצפים (התנהגויות האכילה). פעמים רבות, עצם ההבנה של המטפל את התנהגות המטופלת כמבטאת צורך עמוק יותר, כזה אשר מתבטא כעת בסימפטומים שונים, עשויה להביא לשחרור ולתחילת עבודה מעמיקה.

פעמים רבות נוכל לראות, שהאישה המתמודדת עם הפרעת האכילה נמצאת בסביבה בה אין לה כלל שליטה. מטופלות רבות המתמודדות עם הפרעת אכילה מסוג אנורקסיה נרבוזה, מדווחות על אימהות פולשניות.

בטיפול, הן לרוב מספרות שאימהותיהן היו כאלו אשר מתערבות ושולטות להן בכל ענייניהן, לפיכך לא נותרה להן שליטה או מרחב משלהן (Wilson, Grilo & Vitousek, 2007). נוכח כך, פעמים רבות מתפתחים דפוסי האכילה האנורקטיים. הנערה/האישה מכורח הנסיבות, מתחילה לעשות שימוש בהגנות של הרחקה-כלומר מנגנון הגנה שמשמעותו: “אל תיכנסו לי למרחב”.

הדרך הקלה ביותר שבה היא מצליחה לשמר לעצמה מרחב משלה מבלי לפגוע במשפחתה או בקשרים עם הוריה, היא על ידי שליטה במזון: שליטה במה היא אוכלת ובמה לא, בכמויות המזון ובזמנים שבהם תאכל. מדוע? כיוון שבתוכה היא יודעת, שלפחות לשם אף אחד לא יוכל לפלוש לה.

גופה של הנערה הופך למעין ‘שער’ או דלת, כזו שהיא סוגרת באופן נשלט הפעם, מפני כניסה לא מותאמת של העולם החיצוני אליה. כיוון שלא התאפשרה שליטה בדרך אחרת, הנערה שולטת כעת דרך גופה ודרך ה”משחק” עם האוכל.

במקרים מסוימים, נטפל בקשר של הנערה-ואימה, שכן לעיתים אנו מבחינים בבלבול זהות, בין הנערה או האישה המתמודדת עם הפרעת האכילה לבין אמה. מהו אותו בלבול? הבלבול מתייחס לקשר קרוב מאוד בין השתיים, שבו קשה לנערה להבין היכן האם נגמרת והיכן היא מתחילה. דהיינו, הצרכים והרצונות של הנערה מתערבבים ומתבלבלים עם אלו של האמא.

כתוצאה מכך, מתקיימת אצל הנערה לרוב, באופן שאינו מודע לה, חוויה של ערבוב, חוסר גבולות ואף מחנק. חוויה זו מובילה לצורך רגשי בנפרדות של הנערה מהאם, שמתבצעת פעמים רבות על-ידי הגבלת האכילה. בכך הנערה בעצם אומרת באופן לא מילולי לאמה: “אני לא אוכלת, וככה אני שונה ממך” או “על ידי זה שאני לא אוכלת כמוך, אני לא הופכת להיות את”.

מדובר בתהליכים עמוקים אשר משתנים מאישה לאישה, ומהות הטיפול הדינאמי, הוא במתן משמעות אישית לסימפטום שכל מטופלת מביאה עמה, ולמשמעות הייחודית שלו בעבורה.

טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT)

טיפול פסיכולוגי התנהגותי-קוגניטיבי (CBT) בהפרעות אכילה, מכוון להתערבות ממוקדת בסימפטומים ומיגורם, כלומר מיגורו של דפוס האכילה הבעייתי. בתחילת הטיפול, יסופק למטופלת הסבר על אופי ההפרעה והגורמים לה, ועל מהות הטיפול אשר היא עומדת להיכנס אליו. ההסבר יתייחס למטרות הטיפול ולדרכים שבהן יושגו המטרות הללו. במידה ומדובר בנערה, ההסבר יינתן גם להוריה, אשר ייקחו חלק פעיל בטיפול, בהתאם לחוזה הראשוני שייקבע בין הנערה למטפל. הסבר כזה יתמקד בנזקים האפשריים שהפרעת האכילה גורמת לגוף (מרום, גלבוע-שכטמן, מור ומאיירס, 2011).

לצד זאת, במקרים של התמודדות עם בולימיה נרבוזה למשל, נסביר ונדגיש את העובדה שפעולות כגון הקאה, או היטהרות מסוג אחר, אינם מובילים לירידה במשקל. הסבר זה יינתן על מנת להרגיע את הפחד מעליה במשקל אשר חזק יותר, במצבים רבים, מההבנה שההיטהרות (הקאות ומשלשלים) פוגעת בגוף והורסת אותו (Fairburn, Cooper & Shafran, 2003).

כמובן שטרם תחילת ההתערבויות, חשוב לברר ולהבין האם קיימת מוטיבציה ונכונות מצד הנערה לשתף פעולה עם טיפול בהפרעות אכילה מזוג זה, אשר מכוון לשינוי התנהגויות האכילה שלה. טיפול פסיכולוגי תזונתי מסוג זה טומן בחובו אפשרות לשינוי, אשר לרוב נמצא בסתירה עם הרצון שלה לרדת במשקל ולהצליח בדיאטה.

בסוג זה של טיפול, הנערה תתבקש לנטר את התנהגויות האכילה שלה באמצעות רישום מסודר ביומן, ויילמדו התנהגויות אכילה חלופיות מאלו שהנערה מכירה. לאחר שיושג שינוי התנהגותי, הפסיכולוג ינסה להבין מהם דפוסי החשיבה או עיוותי החשיבה המובילים את הנערה להתנהגות האכילה המזיקה והלא מסתגלת, על מנת לשנות אותם ביחד איתה.

המטפל “יאתגר” את דפוסי החשיבה הבעייתיים של המטופלת, ויחשוב עמה על דפוסי חשיבה אדפטיביים יותר, כאלה אשר עשויים לשפר ולהיטיב עם איכות חייה. למשל, “אני מצליחה להירגע רק כאשר אני אוכלת”, או “אוהבים אותי וחושבים שאני יפה רק כאשר אני רזה”.

הפסיכולוג והמטופלת ביחד, ינסו להתחקות אחר מצבים שגרמו למטופלת לחוש כך, ואחר סיטואציות אשר לא מתיישבות עם מחשבותיה ואמונותיה, ובכך לסגל, תוך תהליך משותף, דפוסי חשיבה נאותים ומסתגלים יותר.

טיפול משפחתי

טיפול משפחתי בהפרעות אכילה יפנה פעמים רבות לעבודה עם הוריה של הנערה ומתן הסבר והדרכה על מצבה. במצבים בהם הנערה לא תרצה את מעורבות ההורים, הטיפול יכלול רק את הנערה, על מנת לאפשר לה מרחב בטוח משלה בטיפול, כדי שלא תחוש שהמרחב שלה נחדר ונפרץ. במצבים מסוימים, נמליץ על הדרכה להורים, אצל מטפל אחר מזה שעומד בקשר עם הנערה, על מנת לשמר את המרחב הפרטי שלה.

החשיבות פעמים רבות, לשלב את הטיפול בהפרעות אכילה בהקשר המשפחתי הרחב יותר, נובעת מכך, שבמחקרים רבים נמצא שהפרעות אכילה מעוגנות פעמים רבות בדפוסים משפחתיים וסביבתיים לקויים. כך למשל, בקרב המטופלות הסובלות מאנורקסיה, מחקרים הצביעו על דפוסי הורות נוקשים, לעיתים הורים המגוננים יתר על המידה, שולטים בילדיהם ולא מאפשרים להם מרחב אישי. בנוסף, ניכרו קשיים ביחסים הזוגיים של ההורים במקרים רבים.

מחקרים בבולימיה הראו קשר בין ציפיות הוריות גבוהות, ביקורתיות והערות רבות בתחום המשקל, להתפרצות המחלה (Lock & Grange, 2005).

במכון סול לפסיכותרפיה מטפלים מומלצים ומקצועיים, המטפלים בתחום הפרעות האכילה בנוער ובמבוגרים. אתם מוזמנים ליצור קשר ולהגיע לפגישת ייעוץ בנוגע לטיפול וליווי מתאים.

הפניות–

בכר, א. (2001). הפחד לתפוס מקום. ירושלים: מאגנס.

מרום, צ., גלבוע-שכטמן, א., מור, נ., מאיירס, י. (2011). טיפול קוגניטיבי-התנהגותי במבוגרים עקרונות טיפוליים. תל אביב: דיונון.

American Psychiatric Association. and American Psychiatric Association. DSM-5 Task Force. (2013). Diagnostic and statistical manual of mental disorders: DSM-5. Washington, D.C.,  American Psychiatric Association

Castellini, G., & Ricca, V. (2018). Sexual Abuse and Body Image in Eating and Weight Disorders. In Body Image, Eating, and Weight (pp. 273-280). Springer, Cham‏

Claes, L., Vandereycken, W., & Vertommen, H. (2006). Pain experience related to self-injury in eating disorder patients. Eating behaviors, 7(3), 204-213‏

Connors, M. E., & Morse, W. (1993). Sexual abuse and eating disorders: A review. International Journal of Eating Disorders, 13(1), 1-11

Courtois, C. A. (2004). Complex trauma, complex reactions: Assessment and treatment. Psychotherapy: Theory, research, practice, training, 41(4), 412‏

Douzenis, A., & Michopoulos, I. (2015). Involuntary admission: the case of anorexia nervosa. International journal of law and psychiatry, 39, 31-35‏

Fairburn, C. G., Cooper, Z., & Shafran, R. (2003). Cognitive behaviour therapy for eating disorders: A “transdiagnostic” theory and treatment. Behaviour research and therapy, 41(5), 509-528‏

Franzoni, E., Gualandi, S., Caretti, V., Schimmenti, A., Di Pietro, E., Pellegrini, G., & Pellicciari, A. (2013). The relationship between alexithymia, shame, trauma, and body image disorders: investigation over a large clinical sample. Neuropsychiatric Disease and Treatment, 9, 185‏

Goss, K., & Allan, S. (2009). Shame, pride and eating disorders. Clinical Psychology & Psychotherapy: An International Journal of Theory & Practice, 16(4), 303-316

Greeson, J. K., Briggs, E. C., Kisiel, C. L., Layne, C. M., Ake III, G. S., Ko, S. J., & Fairbank, J. A. (2011). Complex trauma and mental health in children and adolescents placed in foster care: Findings from the National Child Traumatic Stress Network. Child welfare, 90(6), 91

Kullman, A. (2018). Hunger for Connection: Finding Meaning in Eating Disorders. Routledge.

Lock, J., & le Grange, D. (2005). Family‐based treatment of eating disorders. International Journal of Eating Disorders, 37(S1), S64-S67

Mandelli, L., Arminio, A., Atti, A. R., & De Ronchi, D. (2019). Suicide attempts in eating disorder subtypes: a meta-analysis of the literature employing DSM-IV, DSM-5, or ICD-10 diagnostic criteria. Psychological medicine, 49(8), 1237-1249‏ ‏

Pisetsky, E. M., Thornton, L. M., Lichtenstein, P., Pedersen, N. L., & Bulik, C. M. (2013). Suicide attempts in women with eating disorders. Journal of abnormal psychology, 122(4), 1042

Rorty, M., & Yager, J. (1996). Histories of childhood trauma and complex post-traumatic sequelae in women with eating disorders. Psychiatric Clinics of North America, 19(4), 773-791‏

Strother, E., Lemberg, R., Stanford, S. C., & Turberville, D. (2012). Eating disorders in men: underdiagnosed, undertreated, and misunderstood. Eating disorders, 20(5), 346-355

Treasure, J., Sepulveda, A. R., MacDonald, P., Whitaker, W., Lopez, C., Zabala, M., & Todd, G. (2008). The assessment of the family of people with eating disorders. European Eating Disorders Review: The Professional Journal of the Eating Disorders Association, 16(4), 247-255‏

Wilson, G. T., Grilo, C. M., & Vitousek, K. M. (2007). Psychological treatment of eating disorders. American Psychologist, 62(3), 199

Xu, C., Cao, H., & Liu, D. (2019). Integrative analysis of shared genetic pathogenesis by obsessive‑compulsive and eating disorders. Molecular medicine reports, 19(3), 1761-1766‏

Yilmaz, Z., Schaumberg, K., Crowley, J., Workgroup, P. G. C. E. D., Disorders, P. G. C. O. C., Workgroup, E. D., & Zerwas, S. (2019). Anorexia nervosa and obsessive compulsive polygenic risk score: Associations with adolescent eating disorder phenotypes. European Neuropsychopharmacology, 29, S818-S819