שינויים באבחנת דפרסונליזציה ודה-ריאליזציה
במהדורה הקודמת של ספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי (DSM IV TR), האורים והתומים של סיווג ואבחון מחלות והפרעות נפשיות, הפרעות אלו סווגו כהפרעות נפרדות. במהדורה האחרונה של ספר זה, ה DSM-5, הפרעות אלו הן תחת הפרעה אחת- “הפרעת דה פרסונליזציה/דה ראליזציה”. הקריטריונים להפרעה על פי ספר זה הינם:
א. נוכחות תמידית או חוזרת של חווית דה פרסונליזציה ודה ריאליזציה או שתיהן יחדיו:
- דה פרסונליזציה- חוויה לא מציאותית, של ניתוק או התבוננות חיצונית על המחשבות, רגשות, תחושות פיזיות ופעולות של האדם עצמו.
- דה ריאליזציה- חוויה לא מציאותית או של ניתוק מהסביבה, מהעולם ומהמציאות.
ב. במהלך הפרעות אלו בוחן המציאות נשאר תקין ושלם.
ג. התסמינים מובילים למצוקה משמעותית וללקות בתפקוד החברתי, תעסוקתי ותחומי תפקוד נוספים.
ד. התסמינים אינם תוצאה של שימוש בתרופה/ סמים או מצב רפואי אחר.
ה. אי אפשר להסביר טוב יותר את ההפרעה לפי הפרעה נפשית אחרת כמו סכיזופרניה, פוסט טראומה, דיכאון מז’ורי ועוד.
התסמינים יכולים להימשך שעות עד ימים ואף חודשים ושנים, ושכיחותם הינה זהה בין המינים. לרוב, ההפרעה מתפרצת בגיל ההתבגרות, לרוב בגילאי 16. הסובלים מהפרעות אלו נוטים לחוש שהם משתגעים או שנגרם להם נזק מוחי משמעותי שהוביל לתסמינים, ולעיתים קרובות נמנעים מלספר לקרובים ולאנשי מקצוע, ומסתובבים תקופות ארוכות ללא טיפול מתאים ועם מצוקה רבה ופגיעה בתפקוד, ריחוק חברתי ובדידות. בנוסף, אנשים הלוקים בהפרעה זו חווים חרדה ופחד עזים, ואף דיכאון לעיתים קרובות. על כן, חשוב לפנות לטיפול מוקדם ומתאים, על מנת להקל על סבלו הנוראי של האדם, להחזיר את תחושת העצמי השלם, להחזירו לתפקוד ולעבד את הטראומה שבבסיס ההפרעה.
שכיחות הפרעת דפרסונליזציה ודה-ראליזציה
כשני אחוז מהאוכלוסייה סובלים מהפרעה זו, כאשר אין הבדל בין גברים ונשים.
מהלך ההפרעה והפרוגנוזה
הפרעה זו מופיעה הן כאפיזודה חד פעמית, והן כחוזרת או כרונית. בשני שליש מהסובלים ממנה היא מופיעה ככרונית (Simeon et al., 2003). ההפרעה יכולה לחלוף באופן ספונטני, כאשר מדובר בדיסוציאציה חד פעמית, לאחר שהחוויה הטראומטית או המלחיצה עוברת או כאשר השפעת החומר שהוביל להפרעה חלפה. אולם כאשר מצבים אלו חוזרים על עצמם, יכולים מצבי הניתוק להפוך להפרעת דה פרסונליזציה/דה ריאליזציה המתמשכת לטווח הארוך וברצף. לעיתים קרובות ההפרעה מאופיינת בתחלואה נלווית של הפרעות במצב הרוח וחרדה אך חומרתם של אלו לא מסייעת בניבוי תסמיני הדפרסונליזציה/דה ריאליזציה (Simeon, 2004).
גורמים וגורמי הסיכון
דפרסונליזציה/דה ריאליזציה, כמו שאר הפרעות הניתוק, הינה תגובה אנושית הישרדותית אשר נועדה להפחית חרדה ומצוקה. זאת על מנת לסייע בשימור התנהגות מסתגלת ומשאבים פיזיים בתנאים של איום וסכנה (Sierra, 2008). תגובה זו מוכללת מעבר לסיטואציה הטראומתית והמסוכנת, ומלווה את האדם גם לאחר האירוע הנורא. בדומה להפרעה פוסט טראומטית, גם הפרעה זו עשויה להפוך לכרונית בשלב מוקדם של החיים, או עלולה להופיע שנים לאחר אירוע הטראומה, כאשר ישנו גורם טריגר חמור בהמשך החיים. כאמור, כשאר הפרעות הניתוק, ישנו קשר ברור לטראומות בילדות. בהפרעה זו שכיח במיוחד ניצול רגשי והזנחה רגשית בילדות, וכן הורה לא יציב עם מחלה נפשית קשה. באופן כללי, עוצמת הטראומות המדווחת בקרב אנשים עם דה פרסונליזציה הן חמורות פחות, או נתפסות כחמורות פחות, מאשר בשאר הפרעות הניתוק. זאת ועוד, ישנם לא מעט אנשים עם דה פרסונליזציה שאינם מזהים טראומה בעברם תיאוריות פסיכודינמיות מדגישות את התפרקות האגו והעצמי המגובש המתרחשים בדה פרסונליזציה. מבחינה ביולוגית ומוחית, ישנם גורמים הדומים לשאר הפרעות הניתוק, כגון פעילות בקליפת המוח האחורית באזורי האסוציאציה, אקטיבציה בקליפת המוח הפרה-פרונטלית ועיכוב במערכת הלימבית (המערכת הרגשית במוח). ממצאים אלו דומים לממצאים בקרב פוסט טראומטיים (Lanius et.al, 2002). בנוסף, מצבים רפואיים כגון פגיעת ראש והתמכרויות, כמו שימוש בסמים שונים כגון מריחואנה, MDMA עלולים להוביל להתפרצות ההפרעה.
הפרעת דפרסונליזציה/דה-ראליזציה וקנאביס
כאמור, שימוש בסמים שונים כגון קנאביס עלול להוביל לתחושות דיסוציאציה ואף להפרעת דפרסונליזציה/דה-ראליזציה. ההנחה כי שעישון קנאביס במצב נפשי של חרדה ורגישות מובילים להתפרצות ההפרעה. לעיתים לאחר שהשפעת הסם פגה כך גם תחושת הניתוק תעלם, אך לעיתים התפרצות זו מהווה תחילתה של הפרעה כרונית.
תחלואה נלווית להפרעת דה-פרסונליזציה ודה-ראליזציה
לעיתים קרובות תסמיני הפרעה זו נראים כמו תסמינים בהפרעות פסיכיאטריות אחרות, עד כדי כך שישנה שאלה בספרות האם דפרסונליזציה הינה הפרעה מובחנת ועצמאית (Simeon, 2006). בקרב חלק מהסובלים מדה-פרסונליזציה, מתפתחות הפרעות משניות לאחר התפרצות ההפרעה.
מחקרים בתחום הראו כי ההפרעות הנלוות השכיחות להפרעה זו הינם דיכאון חד קוטבי והפרעות חרדה, ולעיתים קרובות שתיהן יחדיו. לעיתים הפרעת דה-פרסונליזציה ודה-ראליזציה מתגלה רק כאשר תסמיני החרדה או מצב הרוח משתפרים ונראה כי יש עוד הפרעה מלבד אלו. הפרעות האישיות הנלוות להפרעת הדה-פרסונליזציה ודה-ראליזציה הן הפרעת אישיות גבולית, נמנעת ואובססיבית כפייתית (Simeon, 2004).
מהו טיפול בהפרעת דפרסונליזציה /דה-ראליזציה?
הטיפול היעיל ביותר הינו טיפול פסיכותרפי, לעיתים בשילוב תרופות נוגדות דיכאון וחרדה. תרופות אלו ניתנות לטיפול בחרדה ובדיכאון הנלווים להפרעה, ולא כטיפול בתסמינים הדיסוציאטיביים. במקרים רבים האדם עם הפרעה זו חש אשמה ובושה ואינו פונה לטיפול. תחושות אלו מובנות ונורמליות, אולם במקרה וההפרעה לא מטופלת היא מובילה למצוקה וכאב נפשי חמורים יותר ולפגיעה בתפקוד במגוון תחומי החיים. לכן, למרות הקושי בפניה לאבחון וטיפול, זיכרו כי טיפול הינו משמעותי לאיכות החיים, הבריאות הנפשית והתפקוד התקין.
הטיפולים הניתנים לרוב הם טיפולים דינמיים, התנהגותיים/קוגניטיביים, היפנוזה וטיפולים ממוקדי טראומה. מרבית האנשים המגיעים לטיפול עם הפרעה זו חשים כי הם משתגעים, וחווים חרדה, בושה ואשמה רבים. אחת ממטרות הטיפול היא הסביר למטופל כי אינו משוגע ובוחן המציאות שלו אינו נפגע, וללמד אותו על מהות ההפרעה ולנרמל את תחושותיו וחרדותיו. הפחתת החרדה ותחושות הבושה והאשמה מסייעת להפחתת המצוקה ולשיפור באיכות החיים. בנוסף, בטיפול מעובדות הטראומות ואירועי החיים שהובילו להתפרצות ההפרעה, לבניית עצמי וזהות מגובשת על אף ההפרעה ולשיפור התפקודים השונים בחיים. בנוסף, לימוד אסטרטגיות לניהול מתח וטכניקות הרפיה וצמצום התנהגות נמנעת הן חלק מהטיפול.
דפרסונליזציה
המונח דפרסונליזציה מתאר מצב בו האדם חש שהוא איננו בתוך גופו אלא מחוצה לו. הוא מתנתק מגופו ומביט על עצמו מבחוץ, זאת למרות בוחן מציאות שנשאר תקין. זוהי תגובה נפוצה ביותר, מנגנון הגנה נפשי, לאור טראומה חריפה, המובילה לסבל נפשי וחרדה עזה, למשל לאחר תאונות דרכים, התעללות פיזית/ מילולית/ מינית, שבי ומאסר. תקופת הנעורים והבגרות המוקדמת הינה התקופה השכיחה בה מתפרצת ההפרעה.
מהם תסמיני הדה- פרסונליזציה?
הפרעה זו מאופיינת במספר תסמינים:
- נימול
- חוסר שליטה במודעות ובדיבור
- קטיעה בהמשכיות של העצמי
- תחושה שלאחרים אין מציאות
- התפוררות זמנית ושינוי בקשרים חברתיים
- התבודדות וריחוק חברתי (Simeon, 2004).
התחושות שיכולות לעלות יכולות להיות כי האדם הינו אף אחד, לאדם אין עצמי או שהוא מנותק מחלקים מהעצמי ומרגשות מסוימים, תחושה שמחשבותיו אינו שלו, תחושה של פעולות ומחשבות אוטומטיות ובלתי נשלטות ועוד.
דה- ריאליזציה
עוד אחת מתופעות הדיסוציאציה הינה הדה- ריאליזציה, המאופיינת בתחושת נתק מהמציאות. תחושה זו כוללת חוויות של מהירות או איטיות בזמן, תחושה של זרות בקרב אנשים קרובים ובבית, בלבול בתחושות העבר, הווה, עתיד וערבוב ביניהם, הרגשה שהעולם אינו מציאותי ואמיתי. בנוסף, יכולות להופיע חוויות ויזואליות ואודיוטוריות שונות כגון ראיה מטושטשת או חדה, פגיעה קוגניטיבית בזיכרון ובחשיבה ועוד. למרות שאנשים החווים תסמינים אלו חווים חרדה מאובדן שפיות, בוחן המציאות שלהם נשאר תקין ולא מדובר בפסיכוזה. בעת מצבי דחק, חרדה ומצוקה גבוהים, תסמיני ההפרעה מתגברים גם הם.
מהם תסמיני הדה ריאליזציה?
תסמיני הניתוק מהמציאות כוללים תחושות של האדם כאילו היה בפוגה או בחלום, ובקיום של מסך זכוכית בין האדם עצמו למציאות ולעולם. הסביבה יכולה להיחוות באופן מלאכותי, חסרת צבע או חסרת חיות. עלולים להופיע עיוותים של המציאות תפיסה מצומצמת שלה, ערפול וטשטוש, דו-מימדיות, עיוותים בשמיעה וכדומה.
פוגה דיסוציאטיבית
פוגה הינה תופעה דיסוציאטיבית נוספת, והיא למעשה אמנזיה דיסוציאטיבית חמורה. זוהי תופעה לא מודעת, אשר נתפסת כמנגנון הגנה מפני סיטואציה קשה וכואבת. האדם לגמרי אינו זוכר מה קרה או מה עבר עליו בזמן הפוגה. פעמים רבות מתרחשת אימוץ זהות חדשה, כך, אדם יכול לחיות חיים שהתחילו בתקופה מסוימת בחייו, מבלי לזכור כלל את חייו הקודמים. במהדורה האחרונה של ספר ה DSM, הפרעה זו הינה מאפיין של האמנזיה הדיסוציאטיבית, בניגוד למהדורה הקודמת בה נחשבה להפרעה נפרדת.
להתייעצות ראשונית עם מומחה מטעם מכון סול, ניתן ליצור עמנו קשר טלפוני או להשאיר פנייה באתר.
הפניות–
Bremner, J. D. (2010). Cognitive processes in dissociation: Comment on Giesbrecht et al.(2008).
Lanius, R. A., Williamson, P. C., Boksman, K., Densmore, M., Gupta, M., Neufeld, R. W., & Menon, R. S. (2002). Brain activation during script-driven imagery induced dissociative responses in PTSD: a functional magnetic resonance imaging investigation. Biological psychiatry, 52(4), 305-311.
Sierra, M. (2008). Depersonalization disorder: pharmacological approaches. Expert review of neurotherapeutics, 8(1), 19-26.
Simeon, D. (2004). Depersonalisation disorder. CNS drugs, 18(6), 343-354.
Spiegel, D., Loewenstein, R. J., Lewis‐Fernández, R., Sar, V., Simeon, D., Vermetten, E., & Dell, P. F. (2011). Dissociative disorders in DSM‐5. Depression and anxiety, 28(12), E17-E45.
