טיפול באגרופוביה

צוות המכון | מכון סול לפסיכותרפיה | פורסם: 21.2.20 | עודכן: 25.10.20

מהי אגרופוביה?

יציאה מהבית נתפסת לרובנו כפעולה פשוטה ויום- יומית, אולם ישנם אנשים אשר עבורם יציאה מהבית למרחב הציבורי מפחידה ומבהילה עד מאוד, ומעוררת חרדה ומצוקה המובילות להימנעות מפעולה זו.

המילים המרכיבות את מונח האגרופוביה הינן אגורה (“שוק העיר” ביוונית) פוביה (פחד). פירושן מלמד כי הפחד בהפרעה רגשית זו ממוקד לפוביה ממקומות ציבוריים. ואכן, כך חשבו לא מעט שנים. כיום ההבנה היא שאגרופוביה הינה תופעה רחבה יותר; אגרופוביה מתאפיינת בפחד לחוות התקף פאניקה במצבים בהם הימלטות מהסיטואציה המפחידה תהיה קשה ואם יהיה רצון לנוס- לא יהיה סיוע, או במצבים בהם יתפתחו תסמינים העלולים להיות מביכים כגון אובדן שליטה במעי או הקאות( Craske & Barlow, 2014). כאמור, הפחד המאפיין אנשים עם אגרופוביה הינו כפול- פחד מאי יכולת להימלט מהמקום בזמן התקף פאניקה, ופחד מתגובת הסביבה להתנהגות האדם בעת התקף.

אגורפוביה, בדומה לפאניקה, הינה לרוב הפרעה כרונית שעלולה להוביל למוגבלות חברתית, תעסוקתית ופיזית, וכן לשיעורים גבוהים של תחלואה נלווית. לכן, כאשר הנכם חוששים או מזהים  כי אתם או קרוביכם סובלים מתסמיני אגורפוביה, חשוב לגשת לאבחון ולטיפול. דעו כי טיפול נכון מסייע בהפחתת התסמינים, בשיקום התפקוד שנפגע ובשיפור איכות החיים.

מהי שכיחות האגורפוביה?

כ2-3% מהאוכלוסייה יסבלו מאגורפוביה, והשכיחות גבוהה יותר בקרב נשים, כמעט פי שתיים מגברים  (Kessler et al., 2005). ההפרעה פחות אופיינית אצל ילדים, וניכרת עליה הדרגתית בשכיחותה בגיל ההתבגרות. על אף שהגילאים הנפוצים ביותר להופעתה הינם גיל העשרה המאוחר והבגרות המוקדמת, הפונים לטיפול בדרך כלל הינם בגילאים מבוגרים יותר (Craske & Barlow, 2014).

מהו הטיפול המומלץ באגורפוביה?

הפרעה זו, שלרוב הינה יציבה ומתמשכת, פוגעת בתחומי חיים נרחבים של האדם. ללא טיפול מתאים היא עשויה להפוך להפרעה כרונית ולפגוע אף יותר בתפקוד ובאיכות חיים (ESEMeD, 2004). מכאן, אבחון מדויק והתאמת טיפול הינם קריטיים לשיקום התפקוד שנפגע בעקבות ההפרעה ולרווחה הנפשית של האדם.

  • פסיכותרפיה דינאמית תסייע לאדם להבין מדוע המנגנונים הנפשיים שלו יצרו חוויית הימנעות מהסביבה. ובהרחבה, ננסה להבין מדוע מפגש עם ה”חוץ” נחווה כחודרני ומאיים על השלמות העצמית של האדם. מתוך עבודת מודעות נצפה לראות צמצום בהימנעות וניסיונות להתנסות במפגש עם הסביבה החיצונית.
  • טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) בשילוב טכניקות הרגעהטיפול CBT הינו הקו הראשון לטיפול באגורפוביה (Lueken et.al, 2013). בטיפול זה המטופלים יתרגלו טכניקה של הרפיית השרירים בסביבה סטרילית (הקליניקה הטיפולית). לאחר מכן המטופלים יתבקשו לבנות סולם של מצבים המפחידים אותם, החל במעוררי החרדה ביותר ומעוררי החרדה הפחותה ביותר. לאחר שיחושו רפויים, יתבקשו לדמות בעיניי רוחם את המצבים מעוררי הפחד ולהתנסות לאט לאט בחשיפה הדרגתית לסביבה החיצונית. כלומר, להתנסות בפועל במפגש עם הסביבה, על מנת להכחיד את החרדה וההימנעויות. בנוסף, בטיפול נזהה את האמונות המגבילות של המטופלים לגבי יציאה מהבית והמצאות במקומות ציבוריים, ונלמד להבנות אמונות ומחשבות חדשות, שאינן מגבילות, לגבי מצבים אלו.
  • לקריאה על ההבדלים בין טיפול קוגניטיבי התנהגותי לטיפול דינמי>>
  • טיפול באגורפוביה כרונית. כפי שציינו לעיל, כ-40% מהמתמודדים עם אגורפוביה חווים מצבים כרוניים של ההפרעה, עד לכדי חוסר תפקוד. במצבים כאלו לרוב נתקשה להוביל את האדם לטיפול בקליניקה או למפגש עם מטפל.
  • טיפול תרופתי. מסוג SSRI’S או SNRI’S המעכבות ספיגה חוזרת של סרוטונין או סרוטונין ונוראפנפרין. תרופות אחרות הן תרופות נוגדות דיכאון או תרופות נוגדות חרדה. טיפול תרופתי יומלץ במצב של אגורפוביה כרונית. הטיפול התרופתי יתמקד בניסיון לסייע בוויסות הרגשי ובתחושת החרדה.
  • חשוב לציין כי קבלת אחוזי נכות בביטוח לאומי, מעל 40% נכות, מאפשרים לקבל סל שיקום.

כיצד נראה התקף אגורפוביה והיכן מתרחש?

המקומות הנתפסים בפני הסובלים מאגורפוביה כקשים למנוסה הינם לרוב מקומות ציבוריים וצפופים כמו קניונים, עמידה בתור, אולמות קולנוע, נסיעה באוטובוס וכדומה. בעת התקף האגורפוביה ישנם תסמינים גופניים כגון דפיקות לב מואצות, הזעה, שלשול, קשיים בנשימה, וכן חשש מאובדן שפיות ואף מוות.

החרדה מהתסמינים הגופניים מהווה גורם משמעותי בהנצחת הפרעת האגורפוביה. כאשר האדם מבחין בתסמינים הגופניים, מתעורר פחד, המעצים את התסמינים הגופניים, ואלו בתורם מגבירים את הפחד. כך למעשה נוצר מעגל של פחד מתגבר המוביל לרוב להתקף אגורפוביה. בנוסף, התחושה כי האדם אינו יכול לחזות בוודאות ולשלוט על ההתקף מגביר את החשש ממנו וכך את הסבירות להתרחשותו. כאשר האדם נמנע ממקומות או סיטואציות בהן התרחש או עומד להתרחש (לפי תפיסת האדם) התקף , כך נמנעים התקפי האגורפוביה ומתקבל אישור לכך שהימנעות ממקומות אלו קשורה לכך שלא הופיע התקף. במצב זה מתחזק החשש כי מקומות וסיטואציות אלו מסוכנים, מה שמגביר את ההימנעות מהם ואת הסבירות כי יתרחש בעתיד התקף במקומות הללו.

כמו למצבים רגשיים אחרים,  לאגורפוביה עוצמות שונות שבאופן ישיר משפיעות על רמות התפקוד השונות. כך, אגורפוביה בעוצמות מאד גבוהות עלולה לגרום לאדם להסתגר בביתו עד לכדי חוסר פעילות כרוני. מרבית הסובלים מאגורפוביה מצליחים לנהל אורח חיים הכולל דאגה לצרכים הבסיסיים, תעסוקה, לימודים, וכדומה, יחד עם ההימנעות ממקומות ספציפיים. אולם, מחקרים מראים כי 40% מהמתמודדים עם אגורפוביה מתמודדים עם מצב חריג ומורכב, הגורם לחוסר תפקוד, והיסגרות בבית. ההיסגרות בבית פוגעת בתפקוד בשלל תחומי החיים, בתלות בבני המשפחה או בבני הזוג ובפגיעה וצמצום באיכות החיים.

סימפטומים של אגורפוביה

  • פחד לעזוב את הבית לפרקי זמן ממושכים.
  • פחד להיות לבד במצב חברתי- חלק מהסובלים מאגורפוביה מפתחים תלות באנשים אחרים בעת יציאה מהבית, ואינם מוכנים לצאת לבדם למקום ציבורי. תלות זו עלולה לפגוע בעצמאות של האדם, שכן איננו מסוגל לבצע פעולות בסיסיות מחוץ לביתו, ותלוי בעזרת האחר.
  • פחד מאיבוד שליטה במקום ציבורי.
  • הימצאות במקום אשר המנוסה ממנו תהיה מורכבת, או בלתי אפשרית (למשל מעלית).
  • ניכור וניתוק מאחרים בסביבה.
  • תגובות של חרדה וכעס.

גורמים לאגורפוביה

הגורמים הספציפיים לאגורפוביה אינם ידועים, אך יחד עם זאת ידועים גורמים המאיצים סיכון להופעת אגורפוביה. אלו הם גורמים גנטיים בשילוב גורמים סביבתיים. כמו פאניקה, אגורפוביה לרוב מתפתחת על רקע תחושת מצוקה. על אף שנראה שאין סיבה להתפתחותה, אם נחקור לעומק נראה כי משברי חיים כמו אובדן אדם קרוב (אם באופן ממשי או לא) יעוררו תגובות פאניקה.

הפרעות נפשיות כגון דיכאון והפרעות מצב רוח, OCD, חרדה חברתית, קלסטרופוביה (פחד ממקומות סגורים) וחרדות נוספות, נמצאו כקשורות להתפתחות אגורפוביה. טראומות בעבר, כגון PTSD (תסמונת דחק פוסט טראומטית) פגיעות מיניות או פיזיות, משפיעות גם הן על הופעת פוביה זו.

הגישה הביהביוריסטית, המתמקדת בתהליכי למידה המשפיעים על קשיים והפרעות נפשיות, רואה באגורפוביה כפועל יוצא של למידה ולמידת הימנעות. כך, כאשר אדם חווה התקף פאניקה במקום מסוים שאינו ביתו, הוא נמנע מהגעה למקום זה על מנת לא לחוות התקף פאניקה נוסף. פעולת הימנעות מלמדת את האדם כי בזכותה הוא לא חווה פאניקה, והאדם ממשיך להימנע ממקום זה. לרוב, עם הזמן, ההימנעות מוכללת ומתרחבת למקומות נוספים, וכך האדם הסובל מאגורפוביה נמנע מלהגיע ליותר ויותר מקומות, עד כדי במקרים מסוימים פחד לצאת מהבית.

מבחינת השפעה סביבתית, ישנה חשיבות לאגורפוביה בסביבה המשפחתית. למשל, אדם אשר חי עם אימו שחששה ממפגש עם הסביבה החיצונית, ילמד כי הסביבה החיצונית עלולה להרע ויש להישמר ממגע עימה. בנוסף, אירועים קשים בסביבה, כמו מות הורה, גירושים המובילים לניתוק מאחד ההורים ואירועי אלימות, נמצאו גם הם כקשורים להופעת אגורפוביה.

מבחינת גנטיקה, הפרעה זו מושפעת ביותר מ-60% מגנטיקה, האחוז הגבוה ביותר מבין הפוביות. כך, סביר שאם בן משפחה סובל מהפרעה זו היא תופיע בקרב בני משפחה נוספים.

אבחון אגרופוביה

במקרה ומופיע אצלכם, או קיים כבר, פחד לצאת מהבית, רצוי שתיגשו בהקדם לאבחון. כאמור, ככל שההפרעה נמשכת ולא מטופלת, כך ישנו סיכוי שהיא תתרחב ועוצמתה תחריף.

על פי ספר אבחנות הפרעות הנפש האמריקאי, ה-DMS-5, הפרעה זו מסווגת תחת הפרעות החרדה, על מנת לאבחן אגורפוביה צריכים להופיע הקריטריונים הבאים:

A   פחד או חרדה של שניים או יותר מחמשת המצבים הבאים:

  1. שימוש בתחבורה ציבורית
  2. שהייה במקומות פתוחים כגון שווקים, כבישים, מגרשי חניה
  3. שהייה במקומות סגורים כגון חנויות, תיאטרון.
  4. עמידה בקול או שהייה בתוך קהל.
  5. שהייה לבד מחוץ לבית.

B. הפחד או ההימנעות ממצבים אלו נובעים מהמחשבה שבריחה מהמצבים תהיה קשה או שלא תהיה עזרה זמינה במקרה ויתפתח התקף פאניקה או סימפטומים של שיתוק או מבוכה או פחדים נוספים.

C. מצבי האגורפוביה מעוררים כמעט תמיד פחד או חרדה.

D. מצבי האגורפוביה מובילים להימנעות תמידית, דורשים נוכחות של ליווי /בן לוויה או שהם נמשכים עם פחד או חרדה אינטנסיביים.

E. הפחד או החרדה הם ללא פרופורציה לסכנה האמתית שעלולה לקרות.

F. הפחד, החרדה או ההימנעות היא עקבית ונמשכת שישה חודשים או יותר.

G. הפחד, החרדה או ההימנעות יוצרים מצורה קלינית משמעותית או ליקוי בתפקוד החברתי/ תעסוקתי/ משמעותי אחר.

H. במידה וקיים מצב רפואי אחר הפחד, חרדה או ההימנעות יהיו מוגזמים ומופרזים.

I. הפחד, החרדה או ההימנעות אינם יכולים להיות מוסברים ע”י סימפטומים של הפרעה נפשית אחרת כמו פוביה ספציפית.

מהלך ההפרעה

לרוב, האגורפוביה נוטה להיות מתמשכת וכרונית, ומתחילה כפחד לצאת למקומות ספציפיים- מקומות בהם הופיעו התקפי חרדה או פאניקה קודמים. המקום הספציפי נתפס כגורם להופעת החרדה, ועל מנת להימנע מהתקף חרדה נוסף האדם נמנע מלהגיע למקום בו הופיעה החרדה. מרבית האנשים יפתחו קודם תסמיני חרדה לפני שיפתחו התקף פאניקה. ישנם אנשים אשר ההימנעות מתרחבת למקומות נוספים ופוגעות בתפקודים בסיסיים של האדם.

האם אגורפוביה היא תת-סוג של פוביה כללית או לא?

התשובה מורכבת. ההבנה כיום היא שקיימת אגורפוביה שאת בסיסה מנהלת חרדה (פאניקה), בדומה לחרדה כללית (Wittchen et.al, 2008).

  • אגורפוביה עם בסיס של פאניקה– רוב האנשים אשר מתמודדים עם אגורפוביה מדווחים על התקפי פאניקה. כלומר האדם חווה התקפי פאניקה נשנים בעברו וכתוצאה מכך חושש לחוש את אותן תחושות שוב ובהדרגה מפתח תסמיני אגורפוביה (פחד מיציאה אל החוץ).
  • אגרופוביה ללא פאניקה– נדירה יותר. האדם חושש מהתמוטטות פתאומית כשברקע לרוב יש תסמינים של מחלה גופנית שמתקפת את העניין (תגובת היפו של סכרת למשל).

אגורפוביה ותחלואה נלווית

לעיתים קרובות מופיעות הפרעות נפשיות נוספות בנוסף לאגורפוביה. מרבית ההפרעות הנוספות הן הפרעות חרדה (כולל פוביות, התקפי פאניקה, חרדה וחברתית וכדומה). בנוסף, אגורפוביה מעלה את הסיכון לסבול גם מדיכאון. ההישארות בבית והימנעות ממקומות ציבוריים מובילה להימנעות מפעולות כגון חיי חברה, עבודה, פעילויות פנאי. כך, האדם עלול להישאר עם חיים דלים, בודדים ומלאי ייאוש, המגבירים את הסיכוי לפתח דיכאון. במקרים מסוימים, האגורפוביה מובילה לשימוש בסמים והתמכרויות.

 

צוות מכון סול מורכב ממגוון מטפלים מומחים ומנוסים בתחומם, אשר יוכלו לסייע בכל קושי עימו אתם מתמודדים. במכון סול מטפלים בילדים, נוער ומבוגרים – צור קשר.

 

הפניות

Craske, M. G., & Barlow, D. H. (2014). Panic disorder and agoraphobia.‏

ESEMeD (2004). Disability and quality of life impact of mental disorders in Europe: Results from the European Study of the Epidemiology of Mental Disorders (ESEMeD) project. Acta Psychiatrica Scandinavica (Supplement), 420, 38-46.

Kessler, R.C., Chiu, W.T., Demler, O. et al. (2005b) Prevalence, severity, and comorbidity of 12-month DSM-IV disorders in the National Comorbidity Survery Replication. Archives of General Psychiatry, 62, 617–627

Lueken, U., Straube, B., Konrad, C., Wittchen, H. U., Ströhle, A., Wittmann, A., … & Kircher, T. (2013). Neural substrates of treatment response to cognitive-behavioral therapy in panic disorder with agoraphobia. American Journal of Psychiatry170(11), 1345-1355.‏

Wittchen, H. U., Nocon, A., Beesdo, K., Pine, D. S., Höfler, M., Lieb, R., & Gloster, A. T. (2008). Agoraphobia and panic. Psychotherapy and Psychosomatics77(3), 147-157.‏