טיפול בהתאבדות ואובדנות

צוות המכון | מכון סול לפסיכותרפיה | פורסם: 24.2.20 | עודכן: 29.9.20

אם אתה, או מישהו שאתה מכיר, חושב או ביצע מעשה אובדני, פנה מיד למד”א, משטרת ישראל או לבית החולים הקרוב לביתך.

הקדמה

התנהגות אובדנית הינה תגובה לכאב פסיכולוגי קשה מנשוא. ההתאבדות נובעת מכאב נפשי עמוק ההופך להיות בלתי נסבל ובלתי נשלט בתחושתו של האדם. נוסף על כך, התחושה היא כי אותו כאב לא יחלוף לעולם. מהו אותו כאב נפשי? הכאב הנפשי מורכב מצירוף של תחושות ורגשות קשים, המבטאים חוויה של פגימות נפשית. תחושות כמו בדידות, ריקנות, חוסר אונים, היעדר שליטה, חרדה עוצמתית ותחושות קשות נוספות, אשר מתלכדות לכדי חוויה בלתי נסבלת, כזו אשר קשה כבר לשאתה (Shneidman, 1998).

אנשי מקצוע רבים, מבינים את הכאב הנפשי כנובע מאובדנים שהאדם חווה. אובדנים אלו יכולים להיות ממשיים (למשל, אובדן אדם אהוב וקרוב או אובדן של משרה חשובה), או מדומיינים (למשל, התחושה שכבר לא אוהבים ומעריכים אותי). ההבנה המקצועית היא כי האובדנים הללו מייצרים מעין “חורים בנפש”, והחורים מובילים לתחושת ריקנות שממנה צומח הכאב הנפשי  (Blasco-Fontecilla et al., 2013). נוכח האמור לעיל, הטיפול הפסיכולוגי באובדנות, יתמקד במגע עם הכאב הנפשי ובטיפול בו. בטיפול, עצם השיתוף, העיסוק והעיבוד המקצועי של הכאב הנפשי, יאפשרו את הפחתתו, ואת ההחלמה ההדרגתית ממנו.

 

הגדרות, רקע ותיאור התופעה

התאבדות היא מעשה מכוון ורצוני של פגיעה עצמית הגורמת למוות. ניסיון אובדני לעומת זאת, מורכב יותר להגדרה, אך ניתן לומר כי מדובר במצב שבו האדם מנסה לפגוע בעצמו במתכוון, כזה אשר לא מוביל למוות. הגדרה זו הינה מורכבת, כיוון שקשה לאמוד את מידת הכוונה והמודעות שבניסיון האובדני. כלומר, לעיתים קשה להבין, האם הניסיון מעיד על הרצון החד והברור למות. מחשבות אובדניות הן מחשבות על פגיעה אפשרית של אדם בעצמו, שלא תמיד מובילות לביצוע הפגיעה בפועל. פגיעה עצמית היא מעשה מכוון של האדם לפגוע בעצמו, שאינו בהכרח מכוון למוות (Goodfellow, Koves & De Leo, 2019).

מחשבות אובדניות עשויות להגיע ולחלוף, או שהן יכולות ללוות במשך תקופה ממושכת, ואף להיות מנוסחות לכדי תוכנית ממשית במצבים מסוימים. בראשם של אנשים רבים, חולפות מחשבות על האפשרות של לא להיות פה, כלומר לא לחיות את החיים כפי שהם עכשיו: להפסיק את חוויית הכאב.

הדחף לפגיעה עצמית ולהתנהגות אובדנית עולה, ככל שתחושת המצוקה הנפשית עולה. מחקרים מראים כי אנשים המבצעים פגיעה עצמית, מדווחים על הקלה זמנית בסבל ובמצוקה, לאחר ביצוע הפגיעה. הסיבה לכך נעוצה בעובדה, שהפגיעה מפחיתה את המתח הנפשי, בצורה שאינה אדפטיבית אמנם, אך מדובר באמצעי ריפוי עצמי לכאב הנפשי. לפי הבנה זו, מטרתה של הפגיעה העצמית, היא לווסת ולשכך רגשות עוצמתיים וקשים של מתח, דיכאון, חרדה וזעם, אשר נחווים ביתר שאת בטרם ביצוע הפגיעה. ההסבר הפסיכולוגי שניתן לכך, הוא שהאדם הפוגע בעצמו, ממיר את הכאב הנפשי הבלתי נשלט והבלתי נסבל, לכאב פיזי ומוחשי, כזה אשר מוגדר ונשלט יותר בעבורו (Houben et al., 2017).

מחקרים מראים, כי רוב המתאבדים, יאותתו לסביבתם בצורה ישירה או עקיפה, על כוונתם לפגוע בעצמם ועל היעדר העניין שלהם בחיים. רוב האנשים המתמודדים עם מחשבות אובדניות, יטו לפנות לרופא או לעזרה אחרת, מספר חודשים טרם ביצוע המעשה האובדני. רובם לא יספרו באופן ישיר על התחושות הקשות עימם מתמודדים, וחלקם אף יראו שיפור במצב רוחם, תקופה לפני המעשה האובדני, ללא סיבה נראית לעין. לרוב, שיפור זה במצב הרוח, יהיה פועל יוצא של החלטתם לבצע מעשה אובדני, בשל התקווה הגלומה בהפסקת הסבל והכאב שטומנת בחובה התוכנית האובדנית (לוי-בלז, 2015).

מחקרים בתחום האובדנות מתארים, כי בסמוך לביצוע המעשה האובדני, ישנה חוויה של “ראיית מנהרה” (tunnel vision). ראיית מנהרה, היא תפיסה מחשבתית מצומצמת, בטרם ביצוע המעשה האובדני. כלומר, המחשבה היא, שהתחושות השליליות ומציאות החיים השלילית אותה האדם חווה, כעת תמשך לנצח, ולכן האפשרות היחידה היא לגמור את החיים. בראיית מנהרה התפיסה של האדם היא דיכוטומית (“להיות או לא-להיות), כך שכל האפשרויות האחרות (לפנות לחבר טוב או לפנות להורה וכדומה) נעלמות ויכולת פתרון הבעיות מצטמצמת מאד (Barry,1989). ראיית מנהרה מתאפיינת במצבים נוספים של פתרון בעיות בחיינו, בדרך כלל כאשר אנחנו מתמודדים עם החלטות מורכבות וכשאנו חשים תחושות חרדה, דחק, דיכאון ואי שקט.

מאמצים חברתיים וממשלתיים תורמים להפחתת שיעור האובדנות. עם זאת, בישראל עדיין לא קיימת מודעות חברתית וממשלתית מספקת לחשיבות הנושא. בשל כך, המדינה לא מקצה מספיק משאבים טיפוליים ותקציביים למיגור התופעה. למרות היעדר משאבים מספקים, יש דרך לטפל באובדנות. לרוב, אדם הנמצא במצב זה, ייעזר בכל סיוע אשר הסביבה תציע לו. חשוב לא להרפות מהאדם המבקש למות, תחת ההנחה הסמויה כי הוא אינו מעוניין בחיים. ההיפך הוא הנכון, אנשים המתמודדים עם מחשבות אובדניות, מראים יחס דו ערכי ומורכב לגביי החיים. לרוב, הם ידווחו כי הם היו מעוניינים להמשיך לחיות, אך ללא הסבל הכרוך בחיים הנוכחיים אותם הם חיים כעת. כלומר, הרצון המובלע במשאלה למות, הוא לחיות חיים אחרים, שלווים וטובים יותר. השיפור  או ה”יציאה” מהמצב האובדני הינו הדרגתי, אך אפשרי, עם זאת, הוא  דורש זמן וסבלנות מצד האדם וסביבתו.

 

אפידמיולוגיה ואטיולוגיה להתנהגות אובדנית

שכיחות באובדנות

התאבדות היא תופעה עולמית מדאיגה ונרחבת, כזו אשר גובה את חייהם של כמיליון איש בכל שנה. מדובר בתופעה חוצת תרבויות ומגזרים. עם זאת, קיימים הבדלים בשכיחות התופעה כתלות במגדר האדם, מאפייניו האישיים והבינאשיים, בין קבוצות גיל שונות, אזורים גיאוגרפיים ומציאות חברתית-פוליטית, ולכן גורמי הסיכון לאובדנות הינם מגוונים ותלויים בגורמים חברתיים, רגשיים, אישיים, ביולוגיים וגנטיים (Who, 2019).

התאבדות היא אחת מ-10 סיבות המוות השכיחות ביותר בקרב האוכלוסייה, והסיבה השלישית למוות בקרב האוכלוסייה הצעירה (15-24). רוב מקרי האובדנות מתרחשים סביב גילאי 15-44 כקבוצת הסיכון העיקרית (לוי-בלז, 2015). בישראל אחוזי ההתאבדות נמוכים במעט מאירופה. לצד זאת, מקרי המוות שסיבתם היא התאבדות, גבוהה ממיתה במלחמות או בתאונות (לרבות תאונות דרכים) (אגף המידע של משרד הבריאות, 2018).

מחקרים בישראל ובעולם מראים כי נשים מבצעות יותר ניסיונות אובדניים מגברים, אך גברים מתים פי שלוש מנשים בניסיונותיהם, בשל העובדה שהם עושים שימוש בשיטות קיצוניות יותר (Brent, 1999). נוסף על כך, מחקרים מצאו, כי אנשים אשר ביצעו ניסיון אובדני אחד לפחות, נמצאים בסיכון גבוה יותר לביצוע ניסיון נוסף, עד לכדי מוות. נציין כי מחקרים סטטיסטים רבים נעשו לגבי מוות מאובדנות, אך קיים פחות מידע על אודות ניסיונות אובדניים אשר לא הובילו למוות בפועל (שכן לא תמיד יש תיעוד של הנתונים) (2004 ,Grunbaum).

גורמים לאובדנות

גורמים ביולוגים

הגורמים הביולוגים של התנהגות אובדנית הינם מגוונים וקשורים בתפקוד לא סדיר במערכת ההורמונלית ובגורמים נוירו-ביולוגים, כמו הפרעות במוליך העצבי הקרוי סרוטונין, האחראי על וויסות מצב הרוח ורמות החרדה. נוסף לכך, מחקרים מצאו כי רמות מופחתות של סרוטונין קשורות בהתנהגות תוקפנית ועוינת, שידוע שעומדת בבסיס הגורמים להתנהגות אובדנית, לפחות בחלק מן המקרים. נוסף לכך, מחקרים מצאו כי קרובי משפחה של אנשים שהתאבדו, הראו סיכויים גבוהים יותר להפרעות במצב הרוח, להפרעות התנהגות וויסות, להתנהגות אובדנית ולתחלואה נפשית נוספת, לעומת אוכלוסיית הביקורת, אשר כללה אנשים ממשפחות בהם לא הייתה התנהגות אובדנית. מחקרים אחרים מצאו קשר בין ייצור טסטוסטרון רב לבין מדדי תוקפנות בקרב גברים צעירים (לוי-בלז, 2015).

גורמים גנטיים

מחקרי אימוץ ותאומים מראים כי התנהגות אובדנית עוברת בתורשה. מחקרי תאומים אשר בחנו את הקשר בין התנהגות אובדנית לתאומים מונוזיגוטים (בעלי 100%  מטען גנטי זהה), לעומת תאומים דיזיגוטיים (בעלי 50% מטען גנטי זהה), מצאו כי ישנה התאמה גבוהה יותר בהתנהגות האובדנית בקרב תאומים מונוזיגוטים, לעומת תאומים דיזיגוטיים (Roy A. et al., 1995, אצל לוי-בלז, 2015).

נעשו מחקרים נוספים למציאת “הגן” האחראי על התנהגות אובדנית, אך המסקנות של החוקרים בתחום כעת, היא שישנם מספר גנים ותפקודים נוירו-ביולוגים ונוירו-אנדוקריניים הקשורים להתנהגות אובדנית וכי קשה לבודדם.

גורמים פסיכולוגים

הגורמים הפסיכולוגים להתנהגות אובדנית, הינם מגוונים ונמצאים באינטראקציה עם שאר הגורמים שאנו דנים בהם בחלק זה של המאמר. נוסף לכך, יש להבחין בין גורמים פסיכולוגים של התנהגות אובדנית בילדות ובגיל ההתבגרות, לבין גורמים פסיכולוגים של התנהגות אובדנית בבגרות ובגיל השלישי. עם זאת, בחלק זה במאמר, נדון בגורמים הפסיכולוגים בכללותם, ללא התייחסות להבדלים שבין הקבוצות השונות.

ככלל, אדם המתמודד עם מחשבות אובדניות, חש כי הוא חווה תחושות ייחודיות, קיצוניות ושונות מאחרים בסביבתו, ומתוך כך, מאמין, כי אין אדם אשר יוכל להבין אותו ואת תחושותיו. נוסף לכך, התפיסה היא כי החיים חסרי טעם כעת, ולא ישתנו בעתיד ולכן אין טעם לחיותם. במובן מסוים, בחירה במוות היא בחירה בהפסקת הסבל והכאב עבור המתמודד. כפי שציינו קודם לכן, “ראיית מנהרה” היא זו ש”משתלטת” על התפיסה, ובתורה מצמצמת את יכולות החשיבה והיכולות הקוגניטיביות: נראה איטיות מחשבתית וחשיבה קונקרטית יותר על החיים, שמדכאת יצירתיות ויצירת חלופות (אפילו חלופות מדומיינות) לחוויית חיים אחרת, טובה יותר.

המודל של מאן ושותפיו (Mann et al., 1999), גורס כי, הגורמים להתנהגות אובדנית נובעים משני פרמטרים:  אירוע דחק שלילי בחיים (פרידה או מוות של אדם קרוב למשל) ופגיעות נפשית. מחקרים מראים קשר בין הזנחה הורית, התעללות פיזית, מינית או רגשית בילדות, לבין התנהגות אובדנית (Turecki & Brent, 2016). בנוסף, מחקרים מוצאים כי כ -90% מהמתאבדים, היו בעלי אבחנה פסיכיאטרית אחת לפחות לפני המוות. ישנן הפרעות פסיכיאטריות אשר נמצאו כקשורות יותר לאובדנות מהפרעות אחרות. כך למשל,  נמצא כי הפרעות מצב רוח (דיכאון מז’ורי והפרעה דו קוטבית) מעלות את הסיכון להתנהגות אובדנית, ללא תלות בגיל הנחקרים. הסיבה לכך היא כי דיכאון הינה התמודדות נפשית רב ממדית, בעלת שכיחות משמעותית בכל העולם (Arsenault-Lapierre, Kim & Turecki, 2004).

לפי ה-  (DSM-5 (2013, מחלת הדיכאון מאופיינת בתסמינים רבים אשר נמצאו קשורים להתנהגות אובדנית. כך שאחד מהסימפטומים הבולטים שנצפים בדיכאון הן המחשבות האובדניות, אשר מעלות את הסיכון לפגיעה עצמית ולהתנהגות אובדנית. מחשבות אלה לא בהכרח נובעות מסיבה מסוימת ומוגדרת, אך פעמים רבות הן פועל יוצא של  מציאות החיים של האדם. למשל, אנשים מדווחים על מחשבות אובדניות בעקבות חוויה של אובדן ממשי (מוות של אדם קרוב למשל) או אובדן שאינו ממשי (כמו פרידה מבן זוג, מעבר דירה, גירושין וכיוצא באלה). סיבות נוספות למחשבות אובדניות, הן מצבים של חרדה, נדודי שינה ועוד.

נוסף לכך, בספרות דווח על כך כי הנטייה להתמכרויות שונות, כמו למשל התמכרות לאלכוהול או לסמים, מהווה גורם סיכון משמעותי להתנהגות אובדנית. עם זאת, הקשר שבין התמכרויות להתאבדויות הינו מורכב יותר, שכן פעמים רבות השימוש בסם מהווה מעין טיפול עצמי בשיכוך הרגשות הקשים (הכאב הנפשי), ולכן ייתכן כי הוא אינו גורם סיכון כשלעצמו, אלא פועל יוצא של ההתנהגות האובדנית (Yuodelis‐Flores & Ries, 2015).

גורמים סביבתיים

הגורמים הסביבתיים שנמצאו במתאם עם נטייה אובדנית, קשורים לגורמים משפחתיים ולסביבה הרחבה יותר של האדם: מציאותו הכלכלית, החברה והתרבות בה חי. מחקרים מראים כי בחברות בהן יש יותר לכידות חברתית, בהן אנשים חיים פחות בבדידות, נראה נטייה מצומצמת יותר לביצוע מעשים אובדניים. מחקרים אחרים מראים, כי תרבויות של מהגרים נוטים להתאבד יותר מהאוכלוסייה המקומית. כך למשל, בישראל בני העדה האתיופית, מתאבדים באחוזים גבוהים יותר משאר האוכלוסיות בישראל. ככלל, מציאות חיים דוחקת, עמוסה ולחוצה, לצד פסיכופתולוגיה משפחתית מורכבת, וניסיונות אובדניים במשפחה, הינם גורמי סיכון לאובדנות (Hjern & Allebeck, 2002).

 

אובדנות בקרב ילדים

הממצאים מראים כי אובדנות בקרב ילדים צעירים הינה מזערית, אך מחקרים מניחים שהעובדה לכך היא “הערכת חסר” של הנטייה האובדנית בקרב ילדים. כלומר, ילדים נוטים לבצע התנהגויות מסוכנות (קפיצה ממקום גבוה למשל) שנראות כמשחק מסוכן ותו לא, ולכן לא מתפרשות על ידי הסביבה כביצוע מעשה אובדני. עם זאת, קיימות התנהגויות מכוונות, וכאלה אשר אינן מכוונות התנהגות אובדנית, בקרב ילדים (Rodway et al., 2016).

נסביר, לילדים אין תמיד הבנה  מלאה בנוגע למשמעות של המושג ‘מוות’, ולכן מחשבות אובדניות יכולות להופיע, גם אם הילד לא לגמרי תפס את המושג לעומקו, כלומר את סופיות החיים הכרוכה במעשה האובדני. בבדיקת כוונה אובדנית בקרב ילדים, נבדוק קודם לכן, שהילד אכן הבין את המושג אובדנות, ולכן נשאל אותו כמו את המבוגר- “האם רצית להתאבד?” ונוסיף שאלה קונקרטית (מובנית יותר) יותר- “האם אתה מתכוון שאתה רוצה למות ולא לחיות?”. אצל ילדים, חשוב לשאול את שתי השאלות האלה גם יחד, ולא רק את השאלה שאנו שואלים את המבוגרים: “האם רצית להתאבד?”, שכן לעיתים, נקבל תשובות שונות לשתי השאלות הללו. כפי שהסברנו, הסיבה היא הפערים בין תפישת המוות אצל מבוגרים, לתפישת המוות אצל ילדים. אנחנו משערים, שקריאת שורות אלה, מזעזעת בצורה מסוימת קוראים רבים, אך נדגיש, כי בספרות נמצא, ששאלות ישירות לגבי הכוונה למות, יצרו הקלה ותחושת תוקף בקרב הנשאלים (בכל גיל), כזו אשר אפשרה שיתוף פעולה מצד המתמודד, והובילה במקרים רבים, לפנייה מהירה לטיפול וסיוע מתאים.

התנהגות אובדנית בילדים הינה עדינה, מורכבת וייחודית. מכאן חשוב שהסביבה תוכל להכיל באופן אמפטי ומכבד את התנהגותו או מחשבותיו של הילד, לצד בדיקה משמעותית ויסודית של חוויית הילד בנוגע לאי הרצון לחיות. הכוונה היא כי מצד אחד חשוב לשמוע את שעובר על הילד, מחשבותיו ותחושותיו, ויחד עם זאת גם להחזיק בראש, את המורכבות של תפיסת המוות בילדות, ואת ההבנה (הקוגניטיבית והרגשית) המוגבלת של ילדים בגילאים אלה. לעיתים, אמירות אובדניות מצד ילדים, עשויות להיות פועל יוצא של חיקוי התנהגות, כלומר, אמירות ששמעו בביתם או במסגרת הגנית או הבית ספרית ולפיכך חזרו עליהן. מכאן, כאשר אמירות או התנהגויות אובדניות מופיעות בילדים, יש לפנות לאיש מקצוע לביצוע הערכת מסוכנות מסודרת וברורה. פסיכולוג קליני המנוסה בהערכת ילדים ונוער או פסיכיאטר ילדים ונוער יוכלו לבצע הערכת מסוכנות מקצועית.

אובדנות בקרב בני נוער

גיל ההתבגרות הינו השלב ההתפתחותי הדינאמי ביותר בחייו של אדם, ומחשבות וניסיונות אובדניים, מאפיינים חלק מהמתבגרים בתקופת חיים זו. אובדנות בקרב בני נוער קשורה לקונפליקטים העיקריים האופייניים לגיל זה. בגיל ההתבגרות, עם השינויים הפיזיולוגים שעובר הגוף, המתבטאים בדחפים מיניים פעילים ומציפים, נוצר מתח פסיכולוגי, המוביל לאי יציבות רגשית. אם בילדות עיקר העיסוק הוא לימודי וחברתי, בגיל ההתבגרות, ההתעסקות היא בעיקר בדימוי ובערך עצמי. המשימה הפסיכולוגית ההתפתחותית העיקרית בשלב זה הינה גיבוש זהות. תהליך הגדילה מלווה תמיד בכאב; שלב זה מוביל לקריסת האמונות הפנימיות והערכים, למען יצירת עצמי מגובש ויציב יותר. כשהעצמי בחוסר איזון, כשתחושת הערך העצמי נמוכה או אינה מגובשת דיה, הנער/ה עשוי להיות בסיכון גבוה למחשבות ותחושות שליליות לגבי עצמו ולגבי חייו. תהליך גיבוש הזהות נעשה בשני אופנים: הזדהות עם קבוצת “השווים” (בני הגיל של הנער/ת) ויצירת נפרדות, או נבדלות מהיחידה ההורית.

בגיל ההתבגרות, המודעות לסופיות החיים, מתנסחת באופן ברור וחד יותר, משהתנסחה בילדות המוקדמת. מודעות זו מתחדדת, בשל ההתפתחות הקוגניטיבית האופיינית לשלב התפתחותי זה, והשתכללות החשיבה, מקונקרטית למופשטת יותר. אז יכול הנער לראשונה, לצייר בעיניו רוחו את המשמעות של היותו חי והיותו מת. מחשבה זו, כמו שהיא מערערת ומפחידה, גם מסקרנת ומפתה. הנער יודע איך זה לחיות, זה מה שהוא הכיר עד עכשיו, וכעת הוא מתוודע לאפשרות אחרת, כזו שלא הכיר, להתנסות במשהו חדש ומסקרן: בלא לחיות. הגוף הנערי, במקביל להתפתחות המינית המואצת, מלא ביצרים ובדחפים, ומנגד, דל בעכבות וביכולות לוויסות עצמי. שילוב זה עשוי להיות מסוכן, להוביל להתנהגויות של סיכון עצמי, ואף למעשים אובדניים בפועל.

אפידמיולוגיה/שכיחות התופעה, בגיל ההתבגרות

בנות צעירות מתעסקות יותר במחשבות אובדניות ומבצעות יותר ניסיונות אובדניים, לעומת בנים שנוטים להצליח להתאבד יותר, פי 3 לערך. נתונים מהעולם מראים, שכ-20% מבני הנוער חושבים על התאבדות, אם באופן פאסיבי ואם באופן אקטיבי, כלומר מציגים מחשבות אובדנית המלווות בתוכנית סדורה (Grunbaum et al., 2004).  בישראל, התאבדות הינה סיבת המוות השנייה, השכיחה ביותר, בקרב בנים צעירים (גילאי 15-24) והשלישית בקרב בנות צעירות (גילאי 15-24) (לוי-בלז, 2015).

גורמי סיכון להתאבדות בקרב ילדים ובני נוער

לרוב, נראה יותר מקרים אובדניים של ילדים ובני נוער, בקרב אלה אשר גדלו במשפחות קשות יום, המתמודדות עם קשיים כלכליים ורגשיים שונים. כלומר, ילדים אשר הוריהם מובטלים או משתכרים משמעותית מתחת לממוצע, ומקבלים סיוע כלכלי ורגשי מרשויות הרווחה. נוסף על כך, ילדים בעלי סיכון מוגבר להתאבד, הם אלו אשר מתמודדים עם אבחנה פסיכיאטרית ידועה וחווייתם הכללית בבית הספר הינה קשה ושלילית, בין אם בשל  קשיים לימודיים לא מטופלים, ובין אם בשל קשיים חברתיים ורגשיים שונים. הנטייה הטבעית של ילדים אלו, היא הימנעות מלחשוף את רגשותיהם ולשתף במה שעובר עליהם, בעיקר את  המבוגרים. במקרים מסוימים, הם נוטים לשתף חברים בתחושותיהם ולרמוז על הכוונות האובדניות שלהם, אך בדרכים אשר לא מגיעות למבוגרים (דרך כתיבת פוסטים בפייסבוק למשל).

מחקרים שבחנו את הפרופיל האישיותי ואת המאפיינים של מתאבדים בגילאים אלו, מצאו כי בנים הם אלו אשר לרוב מבצעים את המעשה האובדני. המעשה האובדני נעשה בזמן ובאופן אשר לא מאפשר את מניעתו: ההתאבדות נעשית מאוחר בלילה, ללא גישה ואפשרות לעצור אותה, ולרוב מבוצעת באמצעים קשים וקיצוניים, כגון, על ידי תלייה. נוסף על כך, נמצא כי לפעולת ההתאבדות קדם אירוע, אשר נחווה על ידי המתאבד כקשה, ולווה בחוויות של בושה, השפלה וחוסר אונים. לרוב, ניתוח מאוחר יותר של מעשים אובדניים, מראה כי ילדים או נערים אשר התאבדו, נטו להיעדר בתקופה שקדמה להתאבדות רבות מביה”ס (לוי-בלז, 2015).

נסייג זאת ונאמר, מחקרים מצביעים אף על מקרים שבהם הילדים והנוער שהתאבדו, היו כאלה אשר זכו לחוויות טובות, לאורך רוב שנות חייהם ושהותם בבית הספר. כלומר, היו אהודים על ידי קבוצת השווים (חבריהם ללימודים), זכו להערכה בקרב מוריהם ודמויות הסמכות השונות בבית הספר, והצוות לא ראה בהם ככאלה אשר נתונים לסיכון אובדני, אפילו בתקופה שבה הראו ירידה בהישגיהם הלימודים או במצב הרוח הכללי שלהם (לוי-בלז, 2015).

אובדנות בצבא

התאבדות בקרב חיילים, היא סיבת המוות המרכזית והשכיחה ביותר בצה”ל, כמו גם בצבאות השונים בעולם. עם זאת, התאבדות לרוב מתרחשת בזמני שלום ולא בזמנים של מלחמה, ולכך סיבות שונות אשר קצרה היריעה מלפרטם כעת. אם כך, מהן הסיבות, לשכיחות הגבוהה של מקרי ההתאבדות שנצפים בצבא? סיבה מרכזית לכך, נעוצה בעובדה, כי חיילים צעירים הם עודם נערים בשלבים הסופיים של גיל ההתבגרות, עובדה אשר מאלצת אותם להמשך התמודדות עם האתגרים המורכבים של הגיל, אשר נסקרו בהרחבה בתחילתו של המאמר הנוכחי. להתמודדות זו, מצטרפות התמודדויות חדשות ומורכבות נוספות, כגון, המרחק מהבית, עומסים פיזיים שונים, עומסים נפשיים, אשר כרוכים בציפייה לאחריות גבוהה, דרישה לציות עיוור, שליטה מוחלטת על החייל/ת, אשר מאופיינת באובדן פרטיות ואינדיבידואליות אישית במצבים רבים, כמו גם בהתעלמות וחוסר התחשבות בשאיפותיו ורצונותיו של החייל במקרים רבים, בשל הקדימות שניתנת לצורכי הצבא ולהעדפותיו.

גם במצבים שבהם החוויה של החייל הינה חוויה חיובית וטובה, הגיוס לצבא הוא עודנו מצב חדש ובלתי מוכר, כזה אשר מצריך הסתגלות והתארגנות מחודשת לתנאי חיים בלתי מוכרים. למשל, מעבר למגורים משותפים, כאלה אשר רחוקים מהבית במקרים רבים, ושונים באופן מובהק, מתנאי החיים אשר היו מוכרים לחייל טרם הגיוס לצבא. נוסף על אלו, מדובר גם בניתוק או בהתרחקות מגורמי תמיכה אשר היו לאדם טרם הגיוס. קיימת דרישה להסתגלות לשעות שינה מועטות יותר, להרגלי תזונה אחרים ועוד. החייל אף נאלץ להסתדר עם אנשים חדשים (חיילים נוספים) אשר הוא אינו בחר בהם, וכעת הוא נכפה להסתדר ואף להתחבר איתם על מנת לשרוד. בנוסף, החייל נדרש לציית לדמויות סמכות וללמוד את המערכת ההיררכית הנוקשה של הצבא ולהסתגל אליה.

החיילים אשר נמצאו בסיכון גבוה יותר לביצוע התאבדות

מחקרים הראו שכ-40% ממקרי ההתאבדות בצבאות העולם, התרחשו בחודשים הראשונים לגיוס ועד שנה, כלומר בתקופת ההכשרה הראשונית, וכן בתקופה הגובלת לשחרור (אשר גם תקופה זו, מפגישה את החייל עם התמודדויות ושינויים מיוחדים, של חיפוש עצמי וכדומה). אך באופן ספציפי יותר, המאפיינים המרכזיים אשר נמצאו כקשורים לסיכון אובדני בקרב חיילים הינם: אינטליגנציה גבוהה מהממוצע, קב”א גבוהה (קבוצת איכות גבוהה), פרופיל גבוה, שיבוץ ביחידה קרבית, מוטיבציה גבוהה או נמוכה וזמינות גבוהה של כלי נשק (Schoenbaum et al., 2014).

כיום, קיימת מודעות הולכת וגדלה לתופעת האובדנות בצבא בישראל, ומונחלות כל העת תוכניות למניעת התאבדויות בצבא, אשר שמות לעצמן למטרה, למגר את התופעה ולטפל בה באופן הולם. בין היעדים של תוכניות אלו: מיגור הסטיגמה שבפניה לטיפול נפשי ע”י נרמול פניות של חיילים לקצין בריאות הנפש, ואף עידוד של פניות מסוג זה במצבים שבהם עולה הצורך הרגשי לכך. בנוסף לכך, אירועי ההתאבדות נלמדים לעומק בתחקירים שנעשים לאחר מעשה, וכל העת מזוהים גורמים חדשים, שיש לשים אליהם לב ולתת עליהם את הדעת, על מנת למנוע הישנות של מצבים נוספים כאלה בעתיד. במקביל, נעשית הגבלה וצמצום של זמינות כלי הנשק, על ידי הגבלת יציאה עם נשק הביתה של חיילים, בסופי שבוע ובחופשות. הגבלה זו לרוב מובילה להפחתה דרמטית בשיעורי ההתאבדות בקרב חיילים.

אובדנות בגיל השלישי

שיעור האובדנות בגיל השלישי עולה, ככל שעולה הגיל. כלומר, בני 65 מתאבדים באחוזים גבוהים ובני 75 באחוזים גבוהים אף יותר, בהשוואה ליתר הגילאים (Conejero, Olie, Courtet & Calati, 2018). הסיבה העיקרית לנתונים אלה, היא העובדה שקשישים מאבדים את היכולות הפיזיות, המנטליות והקוגניטיביות שהיו להם בצעירותם. נוסף על כך, הם מתמודדים עם אתגרים ושינויים בתפקידם ובסטטוס החברתי שזכו לו בעבר, נוכח פרישה ממקום עבודה למשל.

ההבנה, כי בעבר היו להם כוחות שהם חסרים היום, עשויה להוות בעבור חלק מהקשישים ידיעה בלתי נסבלת, הנובעת מחוסר קבלה של המוגבלות וכתוצאה מכך ליצור תחושה של חוסר תקווה. רבים מהקשישים מאמינים, שאם המצב כך בהווה, הוא רק ילך ויתדרדר בעתיד, ולכן עדיף להם להפסיק את הסבל עכשיו, כשעוד יש להם יכולת והם מסוגלים לקחת אחריות על חייהם ולקבל החלטות (Stanley et al. 2016).

נוסף לתפיסות הפסיכולוגיות והפגיעה בערך העצמי המאפיינות את השלב ההתפתחותי הזה, ישנם אף גורמים במציאות המאיצים את תחושת החסר והבדידות. כך למשל, קשישים לרוב חווים אובדנים משמעותיים של אנשים קרובים (חברים ובני משפחה), נוכח גילם המתקדם, וחשים כי הם נותרו לבד בעולם. חוויית הבדידות, נוסף ליכולות המוגבלות בגיל זה, יוצרות תחושה בולטת של חוסר אונים וייאוש כללי (Gerino, Rolle, Sechi & Brustia, 2017).

סיבות אלו ואחרות, מובילות למוטיבציה לשים קץ לסבל שהם חווים. לרוב, נראה שינויים בולטים, ברגשותיו, בהתנהגותו ובתפקודו של קשיש החווה מחשבות אובדניות, וביניהם עייפות, קושי בשמירה על היגיינה בסיסית, איבוד עניין כללי, שינויים רגשיים כמו כעס, דיכאון וחוסר חשק. נוסף לכך, נוכל לזהות התנהגויות של “פרידה”, כמו חלוקת ירושה והתנהגויות מסוכנות נוספות, כמו נטילת חומרים כגון, אלכוהול ותרופות בכמויות גדולות (Di Mauro et al., 2003).

באם זיהיתם חלק מהתנהגויות אלה, כלומר, אם משהו מההיבטים התפקודיים שציינו לעיל נפגע אצל הקשיש לאחרונה, יש לבדוק את תחושותיו ורגשותיו ואף לשאול באופן ישיר, האם התנסה במחשבות אובדניות בתקופה האחרונה. כיוון וחלק מהאנשים יכחישו את רגשותיהם, רצוי בכל מקרה לפנות לאיש מקצוע, פסיכולוג קליני או פסיכיאטר, על מנת לאבחן רמת מסוכנות. העובדה כי אדם הגיע אל הישורת האחרונה של חייו, אינה אומרת שהוא צריך להתמודד עם רגשות כואבים של כעס, תוקפנות ומחשבות אובדניות. יש לסייע לכל אדם, החווה משבר נפשי, בכל גיל.

מהו הטיפול היעיל באובדנות ובמניעת אובדנות?

ראשית נציין, כי אם בך או במי מקרוביך, מתעוררות מחשבות אובדניות, גשו כעת למיון הקרוב לביתכם, או התקשרו למד”א או למשטרה. המענה המיידי לאובדנות הוא טיפול במשבר. הכוונה היא, כי מרגע שעלתה מחשבה לגבי אובדנות יש לפנות במהרה להערכת אובדנות אצל אנשי טיפול אשר הוסמכו לבצע הערכת אובדנות: פסיכיאטר, פסיכולוג קליני, או פסיכולוג בהכשרה אחרת אשר הוסמך לכך.

לאחר מכן, ובהתאם לביצוע ההערכה, ייתכן ויומלץ על המשך טיפול אצל איש מקצוע אשר הוכשר לטיפול באובדנות. טיפול באובדנות עשוי לשלב טיפול תרופתי בפיקוח פסיכיאטר. בדרך כלל בטיפול מעין זה, יינתנו תרופות נוגדות דיכאון וחרדה (SSRI), בשילוב עם פסיכותרפיה דינאמית, כזו אשר תעסוק בהבנת המצוקה בה האדם שרוי, בעיבוד שלה, ובאיתור גורמי החוסן האישיותיים והסביבתיים אשר יכולים לסייע לו.

נציין, כי לצד הטיפול התרופתי, יש להתחיל באופן מיידי בפסיכותרפיה, שכן התרופות המייצבות, עלולות ליצור מצב בו האדם יראה שיפור תפקודי, שיוביל אותו להרגיש בעל כוחות. עם זאת, אותם כוחות יכולים לעודד אותו להוציא אל הפועל את המחשבות האובדניות, באם התחושות והרגשות הקשים לא יזכו למענה ולעיבוד מקצועי מתאים.

קיימים מצבים רבים, שבהם האדם מגיע לטיפול, אצל מטפל שחסר את ההכשרה הנדרשת לטיפול במצבים אובדניים, וזה עשוי לייצר מצב עניינים בעייתי, שבו האדם לא מקבל מענה מותאם למצבו המורכב, והוא נאלץ לעבור ממטפל למטפל, כאשר יש לזמן ההתערבות הטיפולית המתאימה והמהירה משמעות קריטית, באשר לאפשרות לסייע לאדם ולמשפחתו בזמן אמת.

בתוך הטיפול, יש לייצר תוכנית ביטחון מפורטת, אשר מטרתה לשמור על המוגנות של האדם. בתוכנית, יחד עם האדם (ויחד עם הוריו באם מדובר בילד או בבן נוער), נבנה תוכנית המעוגנת בחוזה מוסכם מראש, בו יפורטו התנהגויות נדרשות, ברגעי מצוקה ומשבר. כלומר, מיהם הגורמים במשפחה ובסביבה הקרובה אליהם ניתן לפנות כשיש מחשבות, או חלילה לאחר ביצוע מעשה אובדני, ובנוסף מי הגורמים הרפואיים-טיפוליים אליהם יש לפנות, ברגע שעולה מחשבה אובדנית. בנוסף לכך, הפסיכותרפיסט ידריך את הסביבה הקרובה לאדם, באיזו דרך עליהם לשמור עליו מפני פגיעה עצמית.

קיימת חשיבות לתת מענה מידי ומקצועי לאדם החווה מצוקה רגשית. יש להבין, אדם המשתף במחשבותיו האובדניות, או מציג התנהגויות הקשורות בכך, לרוב חווה את המחשבות ואת התחושות הללו כבר לאורך זמן, והשיתוף או ההיחשפות שלכם להתנהגותו, היא כבר פועל יוצא של מצב מתמשך זה. אדם המבטא מחשבות והתנהגויות אלו, מתקשר דרך כך, מצוקה רגשית עמוקה ביותר, ועד שזו לא תעובד ותטופל, המחשבות, התחושות והמעשים עשויים לחזור ולהשתחזר שוב ושוב. בשל כך, קיימת חשיבות לתת מענה מותאם למצוקה. פסיכותרפיה מקצועית, קבועה ורצופה, תורמת לרמת המוגנות האישית של המתמודד ושל משפחתו. הפסיכותרפיה מסייעת, על ידי כך שהיא מאפשרת, עיבוד מעמיק של הכאב הנפשי הבלתי נסבל, רכישת תובנות עמוקות של החוויה האובדנית, של הגורמים לה ושל התקבעותה בנפש. במקביל, הטיפול יאפשר אט אט, לרכוש כלים לויסות התנהגויות ההרס העצמי, לבניית חוסן נפשי ולחיזוק חוויית הערך העצמי של האדם.

צוות מכון סול מורכב ממגוון מטפלים מומחים ומנוסים בתחומם, אשר יוכלו לסייע בהערכה ובטיפול באובדנות באופן מיידי. במכון סול מטפלים בילדים, נוער ומבוגרים.

 

הפניות

אובדנות בישראל: התאבדויות 1981-2015: נסיונות התאבדות 2004-2016. אגף המידע, משרד הבריאות, ירושלים, 2018.

לוי-בלז, י. (2015) להאיר את הרי החושך: התנהגות אובדנית בקרב בני נוער. תל אביב: דיונון.

.American Psychiatric Association. (2013). Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, (5 th ed.). Washington, DC: American Psychiatric Association

.Arsenault-Lapierre, G., Kim, C., & Turecki, G. (2004). Psychiatric diagnoses in 3275 suicides: a meta-analysis. BMC psychiatry, 4(1), 37

.Barry, B. (1989). Suicide: The ultimate escape. Death studies13(2), 185-190

Blasco-Fontecilla, H., de León-Martínez, V., Delgado-Gomez, D., Giner, L., Guillaume, S., & Courtet, P. (2013). Emptiness and suicidal behavior: an exploratory review. Suicidol Online4(4), 21-32

Brent, D. A., Baugher, M., Bridge, J., Chen, T., & Chiappetta, L. (1999). Age-and sex-related risk factors for adolescent suicide. Journal of the American Academy of Child & Adolescent Psychiatry38(12), 1497-1505

Conejero, I., Olié, E., Courtet, P., & Calati, R. (2018). Suicide in older adults: current perspectives. Clinical interventions in aging13, 691‏

Di Mauro, S., Leotta, C., Giuffrida, F., Distefano, A., & Grasso, M. G. (2003). Suicides and the third age. Archives of gerontology and geriatrics36(1), 1-6

Gerino, E., Rollè, L., Sechi, C., & Brustia, P. (2017). Loneliness, resilience, mental health, and quality of life in old age: A structural equation model. Frontiers in psychology8, 2003

Goodfellow, B., Kõlves, K., & De Leo, D. (2019). Contemporary definitions of suicidal behavior: A systematic literature review. Suicide and LifeThreatening Behavior49(2), 488-504

Grunbaum, J.A., Kann, L., Kinchen, S., Ross, J., Hawkins, J., Lowry, R., et al. (2004). Youth Risk Behavior Surveillance–United States, 2003. Morbidity and Mortality Weekly Report, 53(SS-2), 1–100

Hjern, A., & Allebeck, P. (2002). Suicide in first-and second-generation immigrants in Sweden A comparative study. Social psychiatry and psychiatric epidemiology37(9), 423-429

Houben, M., Claes, L., Vansteelandt, K., Berens, A., Sleuwaegen, E., & Kuppens, P. (2017). The emotion regulation function of nonsuicidal self-injury: A momentary assessment study in inpatients with borderline personality disorder features. Journal of abnormal psychology126(1), 89

Mann, J. J., Waternaux, C., Haas, G. L., & Malone, K. M. (1999). Toward a clinical model of suicidal behavior in psychiatric patients. American journal of Psychiatry156(2), 181-189

Rodway, C., Tham, S. G., Ibrahim, S., Turnbull, P., Windfuhr, K., Shaw, J., … & Appleby, L. (2016). Suicide in children and young people in England: a consecutive case series. The Lancet Psychiatry3(8), 751-759

Schoenbaum, M., Kessler, R. C., Gilman, S. E., Colpe, L. J., Heeringa, S. G., Stein, M. B., … & Cox, K. L. (2014). Predictors of suicide and accident death in the Army Study to Assess Risk and Resilience in Servicemembers (Army STARRS): results from the Army Study to Assess Risk and Resilience in Servicemembers (Army STARRS). JAMA psychiatry71(5), 493-503‏

Shneidman, E. S. (1998). Further reflections on suicide and psychache. Suicide and Life‐Threatening Behavior, 28(3), 245-250

Stanley, I. H., Hom, M. A., Rogers, M. L., Hagan, C. R., & Joiner Jr, T. E. (2016). Understanding suicide among older adults: a review of psychological and sociological theories of suicide. Aging & mental health, 20(2), 113-122

Turecki, G., & Brent, D. A. (2016). Suicide and suicidal behaviour. The Lancet387(10024), 1227-1239

World Health Organization. (2019). Suicide in the world: global health estimates (No. WHO/MSD/MER/19.3). World Health Organization

Yuodelis‐Flores, C., & Ries, R. K. (2015). Addiction and suicide: a review. The American journal on addictions24(2), 98-104

הפניות לאתרים חיצוניים

גיל זלצמן, התאבדות: אפידמיולוגיה, אטיולוגיה, טיפול ומניעה. באתר הרפואה, 2019, כרך 158, ח’ 7.