הגיל השלישי כשלב התפתחותי

 

שינויים בתוחלת החיים

החל מהמאה העשרים החלה בעולם המהפכה הדמוגרפית, המאופיינת בצמצום תמותת תינוקות ובעליה בתוחלת החיים. כחלק ממהפכה זאת, ממוצע שנות החיים הוכפל- וכיום הוא עומד על מעל 80 שנה בארצות המערב, וקצב הצמיחה של האוכלוסייה המזדקנת הינו גבוה ביותר. בשנת 2025 צפויה אוכלוסיית הזקנים להיות כמעט שווה לאוכלוסיית הילדים. עם העלייה בתוחלת החיים, וההבנה כי הזקנה הינה תהליך בלתי נפרד מהחיים, החל להתפתח מדע ההזדקנות והזקנה המכונה גרונטולוגיה. חוקרים משלל תחומים- רפואה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, פסיכולוגיה ועוד, בוחנים את תקופת הזקנה ומציעים תאוריות ויישומים בפועל.

גרנטולוגיה – מדע הזקנה

בגרונטולוגיה מקובל להגדיר כיום את הזקנה כשלב ותהליך התפתחותי שמתחיל בגיל 65 לערך, הקרוי גם הגיל השלישי. בדומה לשאר שלבי ההתפתחות בחיים, יש בו צדדים חיוביים ושליליים. ואכן, תהליך זה נתפס בפני רבים, בכל הגילאים, כתקופה מדכאת ומלאה בדברים שליליים. תקופת הזקנה מכילה אתגרים, מורכבויות, שינויים תפקודיים רבים ואף אובדנים, אך זוהי גם הזדמנות נפלאה להתפתחות, למידה וצמיחה.

משפחה שמחה בבית

כיום אנו עדים למשפחות של ארבע דורות- הגיל הרביעי

במאמר זה נסקור את האתגרים וההזדמנויות מן ההיבט הפסיכולוגי, המאפיינים את שלב הזקנה, לפי התיאוריות המתייחסות לזקנה כשלב התפתחותי נוסף, במעגל החיים, המשלים את מסלול החיים. חשוב לציין כי תקופת הזקנה מאופיינת בשונות בין אישית רבה. משמעות הדבר היא כי הזדקנות של אדם אחד אינה דומה להזדקנות של אדם אחר, ואם תהליך הזקנה שלכם או של יקירכם אינו נראה בדיוק כמו התהליכים המוצגים בתיאוריות אין זה אומר כי משהו אינו כשורה.

לקריאה על טיפול פסיכולוגי בגיל השלישי >>

היבטים פסיכולוגיים של זקנה

בתחילת דרכה של הפסיכואנליזה, התיאוריות, כגון זו של פרויד, התמקדו בשנות החיים הראשונות ועד לבגרות. תקופת הזקנה לא נתפסה ככזו שאפשר להשפיע בה על אישיות האדם ולחולל בו שינוי, ולכן כמעט שלא קיבלה התייחסות. אולם, תיאורטיקנים מאוחרים יותר הכירו בתקופת הזקנה כחלק בלתי נפרד משלבי התפתחות האדם, והחלו לחקור ולתאר את השינויים, ההתמודדויות וההתפתחויות של האדם בזקנה.

אריק אריקסון – התיאוריה הפסיכו-סוציאלית

אריקסון היה פסיכואנליטיקאי שהגה את התיאוריה ההתפתחותית של מעגלי החיים, וחלוץ בתחום הפסיכולוגיה של הזקנה. התיאוריה ההתפתחותית שלו (התיאוריה הפסיכו-חברתית) מציגה את תקופות החיים על פי המשמעויות הפסיכולוגיות-חברתיות שלהן, כאשר כל תקופה מלווה במשבר המבוסס על קונפליקט בין שני קטבים של התנסויות פסיכולוגיות. אופי פתירת המשבר משליך על שלב ההתפתחות הבא ועל אישיות האדם.

על פי אריקסון, הקונפליקט בשלב הזקנה הינו ייאוש מול שלמות. מעניין לדעת כי אריקסון התייחס לזקנה כגיל 50 ומעלה, אז היתה תוחלת החיים באירופה ובארצות המערב נמוכה יותר. אף על פי כן, נתייחס להבנתו את שלב הזקנה. לפיו, שלב הזקנה הינו השלב האחרון בחיינו לפני המוות, בו אנו מתבוננים על חיינו במבט לאחור, עושים אינטגרציה של שלבי החיים הקודמים ועורכים חשבון נפש. ההתבוננות על כל חיינו בצורה אינטגרטיבית, מעוררת מגוון של תחושות ומחשבות- החל מהסכמה והשלמה עם בחירותינו ועד לחרטה ואשמה. כאשר סקירת החיים מעוררת בעיקר קשיים, חוסר השלמה וחוסר משמעות, הקונפליקט מסתכם בתחושות של ייאוש, אשר מובילות לפחד מהסופיות החסרת תכלית. לעומת זאת, כאשר הזקן מתבונן על חייו בחמלה, בלא חרטה, בהשלמה ורואה בהם חיים בעלי משמעות, הוא פותר את הקונפליקט של השלב בחיוב, משלים עם המוות הצפוי ומשיג חכמה (wisdom).

חכמה זו\ אינה במובן של אינטליגנציה, אלא היא מהווה שיא בהתפתחות האישית, כוללת יכולת להתעלות עצמית מעבר לאדם עצמו, לכיוון החברה כולה, ויכולת להתעניין בחיים, למרות הירידה בתפקוד והמוות הקרב ולהעריך את ניסיונות החיים. חכמה זו ענייניה חוקרים נוספים בתחום הזקנה.

באלטס ושותפיו (Baltes, Smith, Staudinger & Sowarka, 1990), התייחסו למרכיבי החכמה: ידע עובדתי ומעשי על החיים, ידע על שימוש וביצוע במידע על החיים מתוך תרגול והתנסויות בחיים, הבנת מורכבות ההקשרים בהם משתלבים הידע על החיים (ההבנה כי לידע שלהם יש הקשרים שונים בתחומי חיים מגוונים), הבנה כי הידע שלהם הוא יחסי לתרבויות אחרות ולאנשים עם ערכים שונים משלהם, והבנה כי ישנם מצבים ובעיות בחיים שהם חסרי וודאות ואין להם פתרון מושלם.

מרכיבים אלו כוללים שימוש בניסיון החיים, ברגשות ובשיקול הדעת, ומאפשרים שיפוט נכון ביחס לאתגרי החיים הבלתי וודאיים המאפיינים את תקופת הזקנה. בנוסף, באלטר, בדומה לאריקסון, תיאר את הזקנה כתהליך בו האדם עורך סקירת חיים, מעלה זיכרונות ומחשבות במטרה להשיג גם כן תחושה של משמעות. עריכת חשבון נפש ויצירת סיפור חיים של האדם היא אולי המאפיין המרכזי של ההתפתחות הנפשית בזקנה. האינטגרציה של אירועי וחוויות החיים, זיכרונות העבר עם חוויות ותחושות מהווה וציפייה מהעתיד נשזרים לכדי סיפור אחד מגובש המהווה את המיתוס האישי של האדם על עצמו. סיפור חיים מגובש מאפשר, גם אם אינו מדויק בפרטיו הטכניים, הענקת משמעות לחוויות שצבר ולחשיבה על המורשת שישאיר.

לפי מק- אדמס (McAdams, 1993), פעמים רבות בזקנה, סיפור החיים עובר שינויים והתאמות, על מנת להגיע לשלמות והרמוניה עם החיים ועם הזהות העצמית.

באלטס ועמיתיו – פסיכולוגיה התפתחותית של טווח החיים

באלטס ועמיתיו הציגו גם הם תיאוריה התפתחותית המכונה פסיכולוגיה התפתחותית של טווח החיים, המציעה כי לאורך כל החיים יש המשכיות של תהליכי התפתחות, כולל בזקנה. להמשכיות כיוונים וסוגים שונים; ישנה המשכיות נורמטיבית על פי גיל, המשותפת לרוב האוכלוסייה באותה גיל בשל גורמים ביולוגיים וחברתיים דומים. המשכיות זו חזקה בילדות ובזקנה. ההמשכיות הלא נורמטיבית מתרחשת עקב גורמים ואירועים אישיים של האדם (כגון קריירה, מחלות ועוד) המשפיעים יותר ויותר בהתאם לשכיחותם והצטברותם לאורך החיים.

גישה נוספת של באלטס הינה גישת אורך החיים (life span) הנותנת ביטוח לשלבי החיים הקודמים. לפיה, השלב המוקדם של החיים (ילדות והתבגרות) מאופיין בשינויים פיזיים ותפקודיים רבים ומהירים, ואילו השלב המאוחר של החיים (בגרות וזקנה) מאופיין בשינויים איטיים יותר. בהקשר של הזקנה, הוא מצא כי ככל שמזדקנים ישנה ירידה בכמות ואיכות המשאבים הביולוגיים של האדם ולכן הצורך להיעזר במשאבים תרבותיים גדל.

הביגהרסט – המטלות ההתפתחותיות

הביגהרסט (Havighurst, 1948) היה מן חוקרי הגרונטולוגיה הראשונים, שהטמיע את מושג “המטלות ההתפתחויות”- מטלות פיזיות, פסיכולוגיות וחברתיות שעל האדם לבצע, על מנת לעמוד בנורמות ובציפיות החברה והאדם עצמו, בכדי להרגיש שייכות ואושר. המטלות בזקנה על פי תיאוריה זו הינן הסתגלות לירידות התפקודיות ולשינויים הפיזיולוגים, לפרישה מהעבודה, לאובדנים של בן/בת הזוג והחברים, ולהתחברות ושייכות לקבוצות של הגיל השלישי. מחקרו של הביגהרסט הוביל לשתי תיאוריות שונות: קמינג והנרי ומדוקס, בהן נדון כעת.

קמינג והנרי – תיאוריית ההתנתקות

קמינג והנרי (Cumming& Henry, 1961) פיתחו את תיאורית ההתנתקות, לפיה הזקנה מאופיינת בשינויים בקשרים הבין אישיים המובילים להתנתקויות נורמליות מחברים אחרים בחברה. תהליך זה, על פי התיאוריה, מתרחש הן עקב הצורך של הזקנים להשתחרר מחובותיהם בחברה והן עקב צורך החברה להוציא את הזקנים ממעגל העבודה. תיאוריה זו עוררה התנגדויות רבות, ואחת התיאוריות שקמה כנגדה הינה תיאורית הפעילות של מדוקס (Maddox, 1964). על פי תיאוריה זו, בזקנה קיימת נטייה טבעית לשמירה על רמת פעילות ומעורבות סביבתית בהתאם ליכולת הזקן, שאינה מלווה דווקא בצורך להתנתק. ככל שרמת הפעילות נשארת כבעבר, גם אם משנה תפקידים (למשל התנדבות מחליפה עבודה), רווחתם הנפשית של הזקנים עולה.

נויגרטן – שונות אישיותית בזקנה

נויגרטן (Neugatten, 1968) הציעה כי הזקנה מאופיינת בשונות רבה בסגנון ההזדקנות ובהתמודדות עימה. הטיפוס האינטגרטיבי, בדומה לאדם המשלים בתיאוריה של אריקסון, הינו אדם בתפקוד גבוה וכך גם עם שביעות רצון גבוהה מחייו. הטיפוס ההגנתי נצמד לעיתים לתפקודים בעברו, אך עם אמביציה לתפקוד גבוה אשר מלווה בחרדה מתהליך ההזדקנות. הטיפוס הפסיבי-תלותי מסתמך על עזרה חיצונית, ולטיפוס הלא-אינטגרטיבי יש מוגבלות בתפקוד. על פי תיאוריה זו, סגנון ההזדקנות מושפע מסגנון האדם כפי שהיה לאורך כל חייו, על מנגנוני ההגנה ודרכי התמודדות שאפיינו אותו.

תחום השינויים באישיות בזקנה נחקר רבות. בחברה המערבית נפוצות סטיגמות שליליות על הזקנה, כגון “הזקנים משתנים והופכים להיות נרגנים, חסרי סבלנות, כעוסים וכדומה”.

כל אדם מגיב אחרת לזקנה

יחסים בינאישיים ומשפחה, משפרים את הערך והדימוי העצמי

אולם, תיאוריות ומחקרים נוספים מציגים תמונה כי האישיות, המתגבשת לכדי יציבות בסביבות גיל 30, נשארת יציבה גם בזקנה, למעט מקרים של דמנציה והפרעות נפשיות חמורות. גישתם של מקריי וקוסטה (Mccare& Costa, 1990,1994) מציעה כי יציבות האישיות לאורך כל החיים מאפשרת לאדם תחושת של המשכיות, קביעות, שלמות, זהות עצמית מגובשת ועוד. לתחושת ההמשכיות משמעות רבה, כיוון שהיא מאפשרת לאדם להכיר את עצמו, את דרכי התמודדותו עם סיטואציות ואת מנגנוני ההגנה שלו, ובכך מאפשרת לו לתכנן את פעולותיו ועתידו ולחוש שליטה על חייו. בהמשך לגישה זו, לפי אטשלי (Atchley, 1989), לזקנים יש נטייה טבעית להמשכיות בעזרת שימוש באסטרטגיות הסתגלות ששימשו אותם בעברם. ההמשכיות מתייחסת לתחושות פנימיות לגבי עצמם וזהותם, ולקשריהם בסביבה החיצונית. על אף שהאסטרטגיות לשמירה על המשכיות שימשו אותם לאורך החיים, אין זה אומר כי הן יעילות בזקנה ומבטיחות הסתגלות מוצלחת.

קוהוט – תיאוריית העצמי

תיאוריה המספקת נקודת מבט נוספת על הזקנה כשלב התפתחותי הינה תיאוריית העצמי (1977, Kohut). על פי תיאוריה זו, בתהליך ההזדקנות מתרחשת ירידות בתחושת העצמי ובתחושת השליטה, המובילות לפגיעות נרקיסיסטיות ולתחושות של חוסר אונים וחוסר ערך עצמי. העצמי הינו מבנה פסיכולוגי המאגד את הזיכרונות, ייצוגים, חוויות והתנסויות של האדם, שאיפות, כישרונות ויכולות. תחושת העצמי נפגעת כתוצאה מהפרעות ביחסים בין האדם לסביבתו הקרובה. בזקנה, הסביבה מספקת או לא מספקת לזקן הערכה וכבוד, ובכך משקפת ומחזקת/מחלישה לו את הדימוי וההערכה העצמית.

כאשר סביבת האדם בזקנה אינה מספקת תחושות חיוביות ובעלות ערך, הזקן מאבד מערכו העצמי, מתחושת החשיבות שלו ועלול לחוש דיכאון, אשמה וריקנות. לעומת זאת, כאשר הזקן חש כי הסביבה עוטפת אותו, מחזקת ומביעה ההערכה, ערכו עולה וכך תחושת המשמעות והסיפוק מהחיים.

זוג זקנים

ערך עצמי יציב וזולת-עצמי הינם חשובים לאין ערוך, גם בגיל השלישי ובגיל הרביעי

תחושת הזמן בזקנה

חלק נוסף בהתפתחות בזקנה, מתייחס לתחושת הזמן. זמן הינו מרכיב מרכזי בכל תחום בחיים, וכך גם בהיבטים הפסיכולוגיים. בהקשר זה, מעניין את החוקרים בפסיכולוגיה ערכו הסובייקטיבי של הזמן האוזל בחיי האדם. לתחושה הסובייקטיבית של הזמן שנותר לנו בחיים, השפעה רבה על תהליכים אישיותיים, התנהגותיים ורגשיים. כשאנו עוסקים בזמן מן ההיבט של הגיל, ישנן משמעויות פיזיולוגיות ופסיכולוגית הן לגיל האובייקטיבי (הכרונולוגי) והן לגיל הסובייקטיבי הנתפס.

הגיל הכרונולוגי קשור להתפתחות קוגניטיבית, פיזית, שפתית וכדומה, בעיקר בינקות ובילדות. בגילאים מבוגרים יותר, הגיל הכרונולוגי קשור פחות ליכולות אלו, ויש השפעה רבה יותר להתנסויות האדם, למידת הלחצים בחייו, להשכלתו, קשריו הבין אישיים וכדומה. כמו כן, בזקנה, לגיל הנתפס הסובייקטיבי יש משמעות והשפעה רבים יותר על המוטיבציות, התפקוד והרווחה נפשית, מאשר לגיל הכרונולוגי. כך שלזקנים המרגישים צעירים מגילם ישנו סיכוי רב יותר ליהנות מבריאות טובה ואיכות חיים טובה יותר.

מדד נוסף ומשמעותי של זמן בזקנה הינו תחושת הזמן הסובייקטיבית שנותרה עד המוות. בזקנה פעמים רבות האדם מייחס לזמן שנותר משמעות רבה יותר מאשר לזמן שעבר מאז הלידה. תחושת הזמן שנותר משפיעה על בחירת מטרות ושאיפות בחיים שנותרו ועל מוטיבציה לפעול למענן, ואפילו על תהליכים קוגניטיביים. על פי תיאורית הסלקטיביות החברתית רגשית (SST) שמתייחסת למוטיבציה לאורך החיים, כאשר הזמן נתפס כבלתי מוגבל, מטרות האדם המרכזיות יהיו צבירת ידע וחוויות. לעומת זאת, כשהזמן נתפס כמוגבל, המטרות יהיו קצרות טווח, יבטאו מצב רגשי ויובילו לסיפוק מהחיים לעיתים קרובות. כך, כחלק מהשינויים ההתפתחותיים בזקנה, ותפיסת הזמן שנותר כמוגבל, מטרות הזקן יהיו יותר כאלו המספקות משמעות רגשית ופחות הרחבת אופקים וצבירת ידע.

לפיכך, טיפול פסיכולוגי בגיל זה הינו משמעותי, שכן הקשר הטיפולי הקרוב וכן ההתבוננות פנימה, עשויים לספק משמעות רגשית וללוות את האדם בתקופה קריטית זו.

לקריאה נוספת על הפרעות נפשיות בזקנה >>

 

הפניות

Atchley, R. C. (1989). A continuity theory of normal aging. The gerontologist29(2), 183-190.‏

Baltes, P. B., Smith, J., Staudinger, U. M., & Sowarka, D. (1990). Wisdom: One facet of successful aging?. In Late life potential (pp. 63-81). Gerontological Society of America

Carstensen, L. L. (2006). The influence of a sense of time on human development. Science312(5782), 1913-1915.‏

Cumming, E., & Henry, W. E. (1961). Growing old, the process of disengagement. Basic books.‏

Erikson, E. H., & Erikson, J. M. (1998). The life cycle completed (extended version). WW Norton & Company

Havighurst, R. J. (1948). Developmental tasks and education.‏

Maddox Jr, G. L. (1964). A critical evaluation. The gerontologist4(2_Part_1), 80-82.‏

McAdams, D. P., de St Aubin, E. D., & Logan, R. L. (1993). Generativity among young, midlife, and older adults. Psychology and aging8(2), 221.‏

McCrae, R. R., & Costa Jr, P. T. (1994). The stability of personality: Observations and evaluations. Current directions in psychological science3(6), 173-175.‏

arten, B. L. (Ed.). (1968). Middle age and aging. University of Chicago Press.‏