פסיכו-סומה
כל מי שהתנסה אי-פעם בטיפול פסיכולוגי, ודאי יודע שמגע פיזי עם הפסיכולוג הוא בדרך כלל “מחוץ לתמונה” ואף מחוץ לכללים. לעיתים, אולי בפגישת הטיפול האחרונה ניתן חיבוק, כפרידה וגם זה הרבה פעמים לא קורה. מדוע החלה המוסכמה בטיפול פסיכולוגי שהמגע הגופני הוא מחוץ לתחום? הרי הטיפול הפסיכולוגי הוא מעין שלוחה של הרפואה וברפואה המודרנית כפי שהכרנו, טרם הפסיכולוגיה, בדיקה גופנית היא חלק מהביקורת אצל הרופא. בנוסף, ידוע כי פרויד אבי הפסיכולוגיה, כרופא, היה בודק את המטופלים שהגיעו לטיפול נפשי.
במאמר זה לא נסקור את גוף נפש במונחים של טיפול בתנועה, אלא נבדוק את ההבנה שגוף מיוצג בנפש, כמו שהנפש מיוצגת בגוף ולכן טיפול הינו גופני ונפשי כאחד.
גוף ונפש בזמן הקורונה
ההתנהלות החברתית בזמן הקורונה: שמירת המרחק הכפויה מכל מכרינו האהובים ביותר, כופה עלינו התנהגות של ריחוק חברתי שזר לנו. לרוב, אנחנו מביעים חיבה ואהבה כלפי אנשים במחווה גופנית, כמו חיבוק או נשיקה, או על ידי חפצים פיזיים, כמו עוגה ליום ההולדת. הקורונה מבקשת מאיתנו להתנהג באופן אחר, לזנוח את כל ההתנהלות החברתית והבינאישית שידענו עד כה.
קושי זה בעיקר שכיח אצל אנשים שחיים לבד וכי המגע הפיזי, למשל לחיצת יד או חיבוק כשרואים חבר, הוא הדבר הבסיסי והחיוני ביותר עבורם. זאת ועוד, מחקרים מראים כי כשאנחנו מתחבקים מופרש הורמון במוח מסוג אוקסיטוצין, אשר אחראי על שיפור מצב הרוח. מכאן, שישנה השפעה שלילית של הריחוק החברתי על המצב הנפשי של אנשים בזמן הקורונה.
מדוע ישנה הפרדה בין טיפול גופני לנפשי?
כשאנחנו מגדירים נושא כה רחב של טיפול נפשי, מטבע הדברים נעשות הגדרות ספציפיות. בטיפול פסיכולוגי מדברים על טיפול בדיבור. אבל גם בטיפול בדיבור קיים הממד הגופני- הרי בחדר יושבות לפחות שתי ישויות: המטפל והמטופל. בתוך הטיפול, אנחנו מדברים בהרבה מושגים נפשיים, שקשורים לעולם הגוף, כמו עיכול נפשי, הכלה, נשימה אל תוך הכאב ועוד.
מבחינה היסטורית, אפשר להבין את תהליך תחילת ההפרדה בין הגוף לנפש, עם הפילוסופיה היוונית והרומית, אשר החלה להרהר במושג חדש שלא הומשג קודם לכן: נפש ותהליכים של מנטליזציה וחשיבה. בשלב מאוחר יותר, תקופת הנאורות היתה השיא של אותה דיכוטומיה (גוף-נפש), כאשר ההשקעה בגוף הושמה בצד וההשקעה בנפש קיבלה מרכזיות.
השפעה זו גם ניתן לראות בתהליכים חברתיים, כמו הגדרות חדשות שהנצו באותה תקופה: לאומנות, דמוקרטיה, חילוניות, אינדווידואליזם, פמיניזם ועוד. בתקופה זו, התודעה נחשבה לדבר עליון והגוף נחשב למכשיר בשרות הנפש, דבר זניח שגורם לחטאים ואין להקשיב לו.
תחלואה גופנית שמקורה נפשי
קונברסיה
במאה ה-19, פרויד חקר את תופעת הקונברסיה– כאבים פיזיים, ללא מקור פיזי ברור. במחקריו, מצא שתופעות פסיכולוגיות, או כאבים פסיכולוגיים אם תרצו, יכולים להיות מומרים לכאבים נפשיים. על-פי פרויד, הקונברסיה מייצגת קונפליקט לא מודע של הנפש, שמופיע בכאב גופני.
מאוחר יותר החל השיח על אודות היסטריה (רחם ביוונית) אצל נשים והיפוכונדריה אצל גברים. סגרגציה מגדרית זו לא קיימת עוד בתוך חיינו כיום ועדות לכך היא ההימצאות של היפוכונדריה כהפרעה מוכרבת ב-DSM IV כהפרעה המתאימה לשני המינים גם יחד.
סומטיזציה
סומטיזציה הינו מושג רפואי ששימש בעבר ומשמש בהווה, לתיאור כאב פיזי שאין לו סיבה פיזית ברורה. למשל, אדם המתלונן על כאבי בטן ומגיע לבדיקה רפואית, שם לא מוצא הרופא דבר. במקרים אלה, הרופא לרוב יפנה את האדם לטיפול פסיכולוגי. כלומר, הרופא יגדיר את אותו חולה כסובל ממחלה נפשית ולא ממחלה גופנית. בכך, מטופלים אלה מקבלים את ה”כובע” של מטופלים שהרפואה (של הגוף) לא יכולה לעזור להם.
קביעה זו, של אדם שמתמודד עם סומטיזציה, היא בעייתית, כיוון שהיא במילים אחרות אומרת שאצל האדם הזה כל הכאב הוא “בראש”. בעקבות כך נוצרת התחושה שכאב שהינו “בראש” הוא כאב לא ראוי או כאב שלא באמת קיים, אם אין לו מקור גופני.
ההפרדה הזאת בין הגוף לנפש היא ברורה, בחלוקה שבין רופאים ופסיכולוגים. רופאים הם אלו שאמורים לטפל בגוף, בעוד פסיכולוגים הם אלו שנועדו לטפל בנפש. תפיסה זו הינה מעניינת ובעייתית, שכן בהכרח תפיסה זו לוקחת בחשבון חצי מהקושי עימו מתמודד האדם- אם האדם סובל מקושי פיזי, הוא מקבל מענה לבעיה הפיזית ולא להשלכות הנפשיות הכרוכות בכך. אם האדם פונה עם בעיה נפשית, הוא מקבל מענה לבעיה הנפשית ולא לקושי הפיזי הכרוך בכך.
פסיכותרפיה גוף נפש
הגוף תופס מרחב מיוחד ולא מוגדר בתוך טיפול נפשי. כמו שהצגנו לעיל, בטיפול נפשי המבוסס על דיבור, כמעט וקיים “טאבו” ביחס לנוכחות הגוף או למגע גופני בתוך טיפול. זאת, כאילו הגוף הוא מקור סכנה שיש להיזהר ממנו בטיפול טיפול נפשי. כאילו שאם נתחיל להתעסק איתו אז נימצא באזור של סכנה בתוך טיפול נפשי. זאת, כנראה בעקבות אפשרות של מיניות בין מטפל/ת ומטופל/ת בתוך חדר הטיפולים.
טראומה וטיפול גוף נפש
החוויות הראשוניות שלנו ביותר, כשאנחנו מגיעים לעולם, הן חוויות חושניות, סנסוריות, שנרשמות על העור. חוויות שעוד אין להן מילים. עם השנים, ככל שאנחנו גדלים, אנחנו כמו זונחים את הידיעה החושית והספונטנית שלנו ואנחנו מתבססים על תהליכים של רציונליזציה, פשר, משמעות ותבונה.
במקרים של טראומות מורכבות וטיפול בפוסט-טראומה, אנחנו נוכחים לדעת כי המצוקה, בזמן האירוע הטראומטי (למשל אונס או מלחמה) היתה כה נוראית, עד שכל הרשמים הנפשיים הינם רשמים חושיים (שמיעתיים למשל) ולא רשמים של תחושות גופניות. כפועל יוצא, פעמים רבות אצל מטופלים אלה נראה תגובות גופניות ולא נפשיות פר-סה, כתגובה למצוקה נפשית. מכאן, שהטיפול באותם מטופלים, צריך גם כן להתמקד בשילוב של טיפול נפשי ופיזי.
ואכן, מחקרים רבים מראים כי טיפול בטראומות מיטיב יותר, אם הוא משלב גם טיפול בתנועה או טיפול נפשי, שלוקח בחשבון את המימד הגופני בתוך החדר והחווויות שהגוף עבר וחווה.
עיוותים בתפיסת הגוף שמקורם נפשי
דוגמא קלאסית לעיוותים תפיסתיים של הגוף שמקורם נפשי היא החוויה של האנורקסית, אשר חשה את גופה כשמן כשהיא מסתכלת במראה, בעוד היא רזה באופן חריג. כלומר, הגוף המיוצג הוא שמן מאד. נושא זה הינה רחב ומעניין מאד וקשור לתקשורת גוף-נפש– למסרים שהנפש מוסרת לגוף והגוף מוסר לנפש.
יותר מכל, טיפול בגוף ובנפש עוסק בטיפול בחוויה– חוויה שהינה מלאה בתחושות, מחשבות ולא רק ברגש אחד.
רגשות וטיפול גוף נפש
ההסכמה של כולם היא שרגשות נמצאים בגוף. אבל אם רגשות נמצאים בגוף, כיצד ההבעה הרגשית באה לידיי ביטוי דרך תגובות גופניות: דמעות, בכי, צחוק, רעד, הזעה ועוד. לכל תחושה רגשית, ישנו אפיון גופני שונה שמספר לנו מה האדם מרגיש.
לבושה למשל יש מרכיבים פיזיים ייחודיים, כמו: כיווץ הגוף, ניתוק קשר עין, הורדת הראש ורצון של האדם להיקבר מתחת לאדמה, כמו לא להיות.
תיאוריות גוף נפש בטיפול
תיאוריות בטיפול גוף נפש מנסים לחקור “אחורה”, אל תוך תהליכים מנטליים ראשוניים, בהם הידיעה של האדם אודות עצמו ואודות סביבתו היתה רק גופנית, סנסורית וחושית. ההבנה היא כי גם נפש האדם בחיים הבוגרים, מתנהגת פעמים רבות באופן הדומה להתנהלות חסרת מילים, כמו זו בראשית החיים.
אפשר להבין את זה דרך ביטויים יומיומיים, כגון: “אני לא יכול לעמוד על הרגליים”, כביטוי שמתאר קושי גופני ונפשי או “אני לא יכול לשאת הכל על הכתפיים” כביטוי לכך שהאדם עייף נפשית.
ההבנה של תיאורטיקנים, היא שחוויות מיוצגות בנפש, או בגוף או בשתיהן גם יחד. כשחוויה קשה לגוף לשאתו, הנפש מייצגת אותה וכשלנפש קשה לשאת כאב, היא ממירה אותו לגוף ובכך מרחיקה מעצמה את העיסוק עם הכאב.
מקדוגל
לדעת מקדוגל, השדה של הכאב הנפשי הוא הממד הבסיסי בפסיכותרפיה. כאב פיזי לא מעניין בפסיכותרפיה, מלבד במקרים בהם הכאב הפיזי נכנס ו”משתחל” לתוך הטיפול בצורה סימבולית. כך, פסיכותרפיסט לא ידבר עם מטופל על כאב בטן, כי הוא לא רופא, אלא על המשמעות הסימבולית של כאב הבטן.
מקדוגל חושבת כי הכאב הוא הגשר שמחבר בין בין הגוף לנפש. הקשר בין שני התחומים הוא שכאב או סבל בתחום אחד משפיע באופן בלתי נמנע על התחום האחר ובכך כל הזמן יש מגע בין גוף לנפש. עם זאת, יכול להיות שהמסלולים בין הגוף לנפש הינם כל-כך חסומים, עד כדי כך שהמסרים שמתקבלים בין החלק הגופני, או החלק הנפשי מפורשים באופן כל כך מוטעה עד שהכאב הפיזי והנפשי מתבלבלים ומתחלפים ביניהם.
כך, ישנו פיצול בין חוויה של כאב נפשי וכאב פיזי- הנפש נשארת להתמודד לבד עם הכאב, או שהגוף נשאר להתמודד לבד עם הכאב. כלומר, מקדוגל טוענת שאנחנו צריכים להבין את הגוף כאובייקט של הנפש. כלומר, הנפש משתמשת בגוף- מחוברת אליו, או מתכחשת ממנו, או נגעלת ממנו. תמיד צריכה להישאל השאלה, מה הסטאטוס של הגוף בתוך הנפש.
מקדוגל מבינה את הגוף כמבנה פיסיכולוגי. כלומר, אם הגוף לא מקבל איתות מהנפש, הגוף לא קיים. עבור התינוק למשל, הגוף שייך לעולם החיצני. הנפש לא מכירה את הגוף ולכן גם לא יכולה להיות ערה אליו. אחרי כמה שנים הילד ישיג אחידות פסיכוסומטית ואז יאמין שהוא חי בתוך הגוף שלו ויוכל לומר: “אני חזק”, “אני טוב”, “אני חולה”.
מקדוגל מדברת על הגוף המדומיין, למשל הפנטזיה שיש לאם לגבי הגוף של הילד שעומד להיוולד. זה לא רק גוף במובן האנטומי, אלא זה גוף מדומיין שהופך להיות חלק מהמערך הנפשי של ההורים שמצפים לילד. מקדוגל טוענת שהתפקיד שלהם הוא להציע לילד פרשנויות של הבכי ושל המחוות ולתת מילים לחלקיקי הגוף שלו. למשל: הורה צריך לדעת אם הבכי הוא בכי של כאב בטן, או של צמיחת שיניים וכיוצא בזה. בכך, ההורה אחראי על נתינת המשמעות לגבי הגוף עבור הילד. זהו תהליך של סימבוליזציה.
בהתפתחות לא בריאה, אנחנו נראה אנשים שהגוף כאובייקט נפשי כמעט לא קיים: הם לא ידעו לומר מה קרה להם. הייצוגים המנטליים הם נעדרי משמעות ובמקרים אלה נראה את הגוף כואב לבדו, ללא הנפש, כאילו הכאב הינו פיזי בלבד (כמו בהפרעות סומטיזציה).
דונלד ויניקוט
ויניקוט טען כי אדם בריא הוא אדם שמתפתח להיות פסיכוסומטי– אדם שחש את עצמו דרך הגוף והנפש שלו.
ויניקוט בתיאוריה שלו מדבר הרבה על הקיום הפסיכוסומטי, על הגוף ובעיקר על העור. הוא מדבר על כך שבינקות התחושות הגופניות מושפעות מאד מאיכות ההחזקה והטיפול. לכן ויניקוט טוען כי חוויית העצמי היא קודם כל חוויה גופנית שנחוותה בזמן שהאדם היה מטופל. כך מתחילה חוויית העצמי לדעת ויניקוט. הוא מדבר על התגוררות של הנפש בתוך הגוף. אצל האדם הבריא התחושות הגופניות והגופניות אחד הם. אצל האדם הלא-בריא, התחושות הנפשיות באות לידיי ביטוי דרך הגוף החי.
רק במקרים של ניתוק בין הגוף והנפש, הנפש “מתיישבת” בתוך הראש, באופן שמנותק מהגוף. במקרים אלה, על פי ויניקוט, הנפש הופכת להיות מזויפת (false self), כיוון שהוא בניתוק מהמקורות הגופניים שלו, כי שורשי העצמי האמיתי, נטועים בגוף.
כאשר ישנו חסך באמהות טובה דיה, התינוק צפוי לחוות מודעות לחוסר מותאמות ולחוסר חיבור לחרדות. כך, צפות חרדות פרימיטיביות ובסיסיות, כמו חרדה מפני התפרקות, כיליון וחרדה של נפילה נצחית. חרדות אלה אינן קשורות לגוף, ללא אוריינטציה, אלו חרדות שמגיעות מכך שהעצמי של הילד לא התפתחת עם מגע גוף-האם. כיוון שלא התקיימה פנטזיה של עור משותף שהיה צריך לצמוח מהסמביוזה, אלא שני גופים עם עור משותף שעוטף את שניהם.
בריאות נפשית תתקיים אם התינוק יחווה חוויה של יציאה מהעור המשותף ויחווה עוד נפרד כעוטף רק את הגוף שלו עצמו.
אסתר ביק
ביק כתבה ודיברה על צורות הגנה פרימיטיביות- הזדהות דביקה. צורה זו קודמת להזדהות השלכתית שמלאני קליין מתארת. ביק מתארת תהליך מאד ארכאי וראשוני אודות הנפש שהיא מקבילה לגוף. ביק מתארת, מתוך תצפיות אצל תינוקות שבתחילה אין להם יכולת להחזיק את כל התכנים האמוציונלים והמנטליים, אלא בהקשר לתכני הגוף. כלומר הנפש לא נפרדת מהגוף- היא ניזונה ומרגישה ממנה.
עור משני היא ההתפתחות הנפשית שמתרחשת על פי ביק. היא היתה הראשונה לטעון כי תינוק צריך עור נפשי לעטוף את החוויות הנפשיות-פיזיות שהוא חווה. היא בצעם מתארת את העור הנפשי, כהשלכה של העור הגופני– כאילו הנפש לוקחת את המודל של הגוף הגופני ומאמצת אותו גם לתהליכים נפשיים. הגוף נותן לנפש תחילה מסגרת, שניתנת על ידי אובייקט חיצוני: מי שמטפל בתינוק. העור הנפשי הוא בהתחלה הפנמה של אובייקט חיצוני, מורכב ולא מובחן, הקשור באינטראקציה מנטלית מתמשכת. לתינוק יש פני-גוף, שהוא איבר סנסורי שקולט את המגע.
כשיש הפרעה בפונקציה הזאת, זה עלול להוביל לעור שני כהגנה. כלומר, התינוק הבריא הוא תינוק אשר, באינטראקציה עם הדמות המטפלת מפתח תחושה של עור גופני ועור נפשי. תינוק זה לא צריך לפתח הגנה של עור שני, אלא רק כשיש הפרעה בתהליך הזה.
ביק מתארת כי תינוק שחווה הפרעה בפונקציה, מפתח סוג שרירי של עור שני. כלומר, כשכואב לו הוא מפעיל את כל השרירים שלו, מכווץ כדי לא להרגיש כאב ויוצר חוויה של עור שני, במקום להרגיש שהוא כולו מתפרק ממצוקה ומאי נוחות.
ביק מוסיפה שחרדות קטסטרופליות יש לכל התינוקות וגם למבוגרים הבריאים ביותר. אלו הרגעים שבהם אנחנו מרגישים מיואשים וחסרי ישע, שבהם אנחנו צריכים לנוח ולתת לחוויה הזאת לעבור. אלו חוויות שקשורות לעור הנפשי ומעידות על כך שאדם מרגיש שאינו מוחזק כראוי, בתוך עורו הנפשי, לא הפיזי.
סמינגטון
סמינגטון המשיכה לכתוב על העור הנפשי של ביק. היא מתארת את פונקציית ההישרדות שיש לעור השני, בתופעות כמו אילמות סלקטיבית, בלוקינג, זעם מתמיד, מנגנון הגנה מסוג אינטלקטואליזציה, דיבור מאולץ וגלישה מנושא לנושא.
התנהגויות אלה שתוארו לעיל, עלולות להיות סימן להתפתחות עור שני, במטרה לשרוד. ההתנהגויות הללו נראות על פניו שליליות, אבל סמינגטון טוענת, כי יש מקרים שההתנהגויות הלא-סתגלניות האלה תורמות להישרדות.
מלצר מתייחס לעור השני כהגנה של התינוק על עצמו, במצבים בהם חווה חרדה קטסטרופלית.
טסטין
טסטין פיתחה את הרעיון של העור המשני כאשר עבדה עם ילדים אוטיסטים ופסיכוטיים והיא ממשיכה את התיאורטיקנים ביק ומלצר. טסטין מדברת על התחושה של העור של התינוק, כתחושה שהעור עדיין נמצא בתוך המים, כמו בעופרות. לטענתה, התחושה הזאת של עור שנמצא בתוך אווירה מיימית, נמשכת אל תוך החוויה של התינוק גם אחרי שהוא נולד.
לקריאה של התיאוריה של טסטין על ילדים אוטיסטים>>
לאט לאט, מתוך התחושות הללו, צומחים ישויות חסרות שם שעם הזמן מקבלות משמעות. טסטין אומרת שבתחילה התינוק מרגיש את איבריו הפנימיים (פה, ידיים, בטן) ולא את עצמו כישות שלמה. כך, אם כואבת לו הבטן, אז הוא כולו חש כאב אחד גדול.
החוויה של העור שלו, לדעת טסטין חוויה מכרעת, כי החוויה של העור מאפשרת לו להרגיש שכל החלקים מוכלים ומוחזקים יחד. זאת-אומרת אני כמיכל: אם יש לי עור, אז אני מיכל. אבל כדי שהתינוק יבין שיש לו עור, הוא מוכרח לקבל את העובדה שלזרימה של החומרים הגופניים, יש סוף, היא יכולה להסתיים. כלומר, כדי שיתינוק יבין שיש לו עור, הוא צריך להבין שגם שהוא עושה פיפי וקקי אלו דברים שמסתיימים מפני שאם לא היה לו עור, אם לא היתה לו תחושה של עור, הוא היה מרגיש שהוא נוזל והדברים לא מסתיימים. המשמעות שיש לי עור, היא שגם כשדברים זורמים, הם נפסקים ואני חוזר להיות סגור ומוגן בתוך העור שלי.
סיכום
אנחנו יכולים לדבר על הגוף כצורה, כמפה, שרטוט של קווים. הגוף הוא תחום מאד פרימיטיבי וראשוני. אנחנו יכולים להבין מה הנפש חווה, דרך סימנים על הגוף ולהיפך. בייחוד בפסיכופתולוגיות מורכבות, כמו אוטיזם, אבל לא רק. תיאורטיקנים עכשוויים כן רואים חשיבות להתייחס לגוף בתוך הטיפול, מעבר למילים בתוך הטיפול. זאת, מתוך ההבנה שהשפה פעמים רבות עוצרת את התחושה ואת הספונטניות.
מכאן, שגם בטיפול בדיבור אנחנו רואים חשיבות בהתפתחות של אזורים יותר ראשוניים ופרימיטיביים, שגם עם חלקים אלה חשוב להיות במגע בתוך טיפול ומחוצה לו.
הפניות–
ויניקוט, ד.ו (1960). עיוות האני במונחים של עצמי אמיתי ועצמי כוזב, מתוך: ויניקוט (2009), עצמי אמיתי ועצמי כוזב, תל-אביב: הוצאת עם עובד.
Bick, E. (1968). The experience of the skin in early object relations. Int. J. Psychoanal., 49, 484-486.
Tustin, F. (1981). Autistic states in children. London and Boston: Routledge & Paul.
