הקדמה – מלאני קליין

קליין היא אחת מהאנליטיקאיות המשפיעות, אך השנויות במחלוקת ביותר. קליין ראתה בעצמה ממשיכה את דרכו התיאורטית של פרויד ומעולם לא האמינה כי פיתחה גישה תיאורטית נוספת משלה. קליין אמנם דבקה בתיאוריית הדחף של פרויד, כשהאמינה שהאדם, או התינוק, מגיע לעולם עם דחפים ומאוויים, אך הטכניקה הטיפולית שלה היתה אחרת מזו של פרויד.

גישתה הייחודית של קליין הביאה למחלוקות רבות בחברה הפסיכואנליטית ואף לפילוג של ממש, בין הזרם הקלייניאני והזרם האנה-פרויידיאני, מה שהוביל לפיצול בחברה הפסיכואנליטית הלונדונית וגרם לשני זרמים עיקריים נפרדים שפועלים עד היום, הזרם הוינאי והזרם הלונדוני. מרכז חילוקי הדעות היו על הטכניקה הטיפולית: קליין ראתה בילד “מבוגר קטן” שיכול להכיל כל פרשנות, ממש כמו בטיפול במבוגרים, בעוד אנה פרויד ראתה בילד כבעל אני/אגו לא מפותח דיו ולכן הציעה טכניקה של התערבות במציאות, על-ידי עבודה כמו-חינוכית עם סביבתו של הילד ולא על-ידי פרשנויות.

לעומת פרויד, שעבד רק עם מבוגרים ומההתנסות איתם הסיק על עולמו של התינוק והילד, קליין עבדה בעיקר עם ילדים והיתה, במקביל לעבודתה של אנה פרויד, חלוצה בטיפול בילדים.

השפעות על התיאוריה הקלייניאנית

קליין היתה באנליזה בבודפשט אצל שנדור פרנצי ובהמשך, אצל קרל אברם בברלין. עבור שניהם העתיקה את מקום מגוריה, יחד עם שלושת ילדיה. יותר מכל, קסמה לה עבודתו של אברם אודות פירוק השלב האורלי של פרויד לתתי-שלבים. קליין נתרמה רבות מהאנליזה הקצרה אצל אברם שנפסקה עם מותו שהיה טרגי עבורה.

בעקבות המפגש המכונן עם אברם, הרחיבה קליין את השלבים הקדם-אדיפליים וטענה כי מבנים של “אני עליון” (פחד מענישה) ומשאלות אדיפליות קיימות עוד משלבים ינקותיים. ייתכן וקליין יכולה היתה לנסח את התיאוריה שלה כפי שיתואר בהמשך המאמר, כיוון שהיא, לעומת פרויד, עבדה עם ילדים בעלי פתולוגיות קשות, שלא כמו פרויד שעבד עם מבוגרים נוירוטים ומתפקדים טוב (חרדתיים).

לעומת פרויד שהאמין כי פתרון הקונפליקט האדיפלי מוביל להפנמה של מבנים יציבים ונורמטיביים, קליין האמינה כי האישיות מתהווה כל הזמן, גם בבגרות ומונעת מדימויים פרימיטיביים של אימה ופנטזיות.

פרק זה הוא סיכום פרק “מלאני קליין והתיאוריה הקליינאית בת-זמננו” מתוך הספר “פרויד ומעבר לו”. במקומות בהם הרגשנו שיש אי-בהירויות, בחרנו להרחיב את הכתיבה ממקורות נוספים.

העמדה הסיכזואידית-פרנואידית

העמדה הסיכוזואידית-פרנואידית על פי קליין היא עמדה יצרית-דחפית, אשר עימה מגיע התינוק אל העולם. עמדה זו נוכחת באופן עקבי לאורך החיים והיא מופיעה מפעם לפעם, בהתאם להתנסויות של האדם. אצל אנשים מסוימים, עמדה זו דומיננטית יותר מאשר אצל אחרים.

דחף ותוקפנות

את העמדה הסכיזו-פרנואידית ביססה קליין על מושג הדחף היצרי של פרויד. הדחף היצרי על-פי פרויד, הוא מעין גבול בין הגוף לנפש. הדחף מתחיל ברקמות גופניות מחוץ לנפש, שגורמות למתח להופיע. מפגש עם “אובייקטים” חיצוניים כמו שד האם (mother breast), מרגיעים את המתח ובכך נוצר קשר בין המתח היצרי, הפנימי, לבין ההרגעה החיצונית.

קליין המשיכה את חשיבתו של פרויד בדבר היצר, הדחף, המתח והאנרגיה הליבידינלית אשר מניעים את הנפש. לעומת פרויד שהאמין כי הדחף נפרד מהנפש ומהאובייקט, קליין האמינה כי הדחף קשור בהתנסויות גופניות, נובע מהן וקשור לחוויה עצמית מורכבת יותר וכי הינו חלק מהדרכים של התינוק לחוות עצמו כטוב (אוהב) או כרע (הרסני).

תפקיד האובייקט

בעוד פרויד האמין כי האובייקט (הדמות המטפלת בשנות החיים הראשונות) משמש לפורקן ליבידינלי עבור התינוק, קליין האמינה כי האובייקטים בנויים אל תוך החוויה של הדחף עצמו. כלומר, ישנה תשוקה לסיפוק הצורך שעולה בתוך התינוק, מן החוץ. הנטייה לאהוב ולהכיל על-פי קליין מסמלת את ההפנמה של חלקים טובים של האובייקט, בעוד הנטייה לשנוא ולהרוס, מסמלת את ההפנמה של חלקים רעים ורודפניים של האובייקט.

החלקים האלה שנמצאים בתוך העצמי, הטוב והרע, מייצגים את האמונות של העצמי ביחס לעצמו ומסבירות את המניעים המפעילים את הנפש. למרות שקליין המשיכה את ההמשגה של פרויד אודות הדחף, היא האמינה כי הבסיס המניע את הנפש הוא יחסים ולא דחפים.

התינוק ממקם את הרע בחוץ, על מנת לשמור על העצמי כטוב. בכך, נוצרת גם החוויה הרודפנית, כך נוצר השד הרע: איומים מן החוץ שמאיימים להרוס אותי. כיוון שהחוויה שכל הרע בחוץ יכול להיות בלתי נסבל עבור התינוק, התינוק משליך דחפים אוהבים הקשורים בנרקסיזם ראשוני אל החוץ ובכך נוצרת החוויה של השד הטוב.

שד טוב ושד רע

לפי קליין, חוויית התינוק מורכבת משני מצבים קוטביים ומנוגדים: השד הטוב הוא השד שמזין את התינוק, בעוד השד הרע הוא השד שנוקם בו ומרע לו. במצבים הרעים, התינוק חש את הבטן הריקה שלו ומרגיש שהרע מתקיף אותו מבפנים. התינוק חש שהרעל שאותו קיבל על ידי החלב מבחוץ הרעיל אותו מבפנים ונטש אותו. לכן, התינוק מלא בפנטזיות הרסניות ונקמניות כלפי אותו שד.

החוויה הקוטבית הזאת, בין הטוב לרע היא חוויה פרימיטיבית וראשונית שנוכחת עוד טרם היכולת לבוחן מציאות התפתחה. החוויה של התינוק כי הוא שולט ומזמין את הטוב והרע מהאובייקט, היא חוויה אומנטיפוטנטית (כל-יכולות) שבה חווה הילד את הדחפים שלו כרגעים ומתוכם מבין כי הם הסימן שיש להישמר מהעולם הרע והמסוכן.

איזון בין החלקים יתאפשר אם הילד יוכל לשמור את שני הקטבים (טוב ורע) כנפרדים. אם יהיה בלבול בין האובייקט הרע לטוב, האובייקט הטוב עלול להיהרס ולגרום חוויה פרנואידית.

עמדות

השימוש במינוח עמדות מתייחס לעמדה הפנימית, ביחס לעולם החיצוני. לפי הבנתה של קליין, ישנה פלואידיות (תנועה) בין העמדות לאורך כל החיים. כלומר, היבטים שונים של העצמי, מתאימים עצמם למציאויות שונות של החוץ ובכך בכל פעם נראה חלק אחר של העצמי נוכח: פרנואידי או דכאוני, בהתאמה.

עמדה פרנואידית= חלק זה בעמדה הסכיזואידית-פרנואידית קשור לחרדה כהגנה מרכזית מפני הרע שנובע מהחוץ, מהאובייקט. עמדה סכיזואידית= בחלק זה הכוונה היא לפיצול בין השד הטוב והשד הרע.

העמדה הסכיזו-פרנואידית מגינה מפני החרדות שעולות מיצר המוות.

סביבה

על-אף שחלק מהביקורת על התיאוריה של קליין היא כי היא לא נתנה מספיק מקום לסביבה, קליין כן ראתה בסביבה טובה אפשרות להכיל טוב יותר את החרדות הרודפניות ובכך לשכך את הפחדים הפרנואידים ולבנות יותר אובייקטים טובים בחוויית התינוק.

העמדה הדיכאונית

בגישה זו, בערך באמצע שנת החיים הראשונה של התינוק, במקביל לבקיעת השיניים, מתרחשת אצל התינוק נטייה לדפוס את החוויה הממוזגת שלו עם האם כתחושה של אובייקט שלם שהוא לעיתים רע ולעיתים טוב. בנוסף, מתרחשת ההבנה כי שניהם היבטים של אותה אם, שהיא סובייקט נפרד ואחר מהתינוק.

בהתאמה, החוויה הפרנואידית פוחתת, אך מופיע תסכול וייאוש, על שום ההבנה כי המציאות פחות מפוצלת. כך מתגבשת העמדה הדכאונית והאיזון של החוויה הפרנואידית-סכיזואידית מופר.

התמודדות עם תוקפנות

בעמדה הסכיזו-פרנואידית התוקפנות מגולמת באובייקט הרע וכך שומרת על הפיצול, מן השד הטוב. בעמדה הדכאונית, כאשר יש אינטגרציה בין הטוב והרע והבנה שהם מגולמים באותו סובייקט, שהוא נפרד, כלומר ההבנה שיש באם גם וגם, מכאיבה.

כך, האובייקט השלם נהרס בפנטזיה. התינוק חש כי הוא נהרס כיוון שהוא עצמו הרס אותו. התינוק בתגובה, חש אשמה עזה על ההרס שגרם לאובייקט, מה שיוצר את החרדה הדכאונית. העמדה הדכאונית היא ארגון החוויה שהילד מתייחס באהבה ובשנאה גם יחד, כלפי אובייקטים שלמים.

הרסנות

בעוד בעמדה הסכיזו-פרנואידית הילד משתמש בהשלכה של הרע לתוך האובייקט החיצוני ולאחר מכן, רדיפה של אותו אובייקט את הילד, בעמדה הדכאונית, ההרסנות יוצרת תחושת פחד של הילד מפני ההשלכות של הזעם שלו עצמו, המופנה אל האובייקט.

יצרים ליבידינלים, מובילים למאמץ לגרום לאם להיות שלמה וטובה שוב, מתוך הבנה שבתוך האם טמון גם רוע וגם טוב. לשם כך, צריך הילד להאמין כי הוא אוהב את האם יותר ממה ששונא אותה ולכן יכול לתקן את ההרס שגרם.

דחפים

היחסים בין הדחף הליבידינלי (חיים) לדחף תוקפני (מוות), הוא חיוני על-פי קליין. סביבה שתוכל לשרוד את אותה תוקפנות וחזרה לאהבה, תספק לילד חוויה של אובייקטים שלמים, תוך ידיעה שיש אפשרות לווסת את התוקפנות.

בבגרות, העמדה הדכאונית ממשיכה להיות נוכחת, כמו העמדה הסכיזו-פרנואידית והיא מופיעה במקומות בהם האדם מתוסכל מאובייקט שגרם לאכזבה, או כאב כזה או אחר. תחושת האשמה והתוקפנות מתמידה ומאפיינת את העמדה הדכאונית ומובילה לצורך אינסופי לעשות תיקונים.

כאשר החרדה עולה ומציפה, המעבר אל העמדה הסכיזו-פרנואידית מהווה מפלט זמני. כך, האובייקט כולו צבוע ברע. כלומר, התינוק שב אל עמדה המפוצלת.

האובייקט השלם

בעמדה הדכאונית, האובייקט המטפל הינו שלם ויחיד (ללא תחליף). ההגנה המאנית היא השומרת (על-ידי הכחשה) על התינוק מהידיעה שהוא תלוי עד כדי כך בדמות מטפלת אחת והיא מהווה הגנה מפני החרדה העולה. בשלב זה, החרדה היא שהתינוק לא ישרוד בלי האובייקט, כי הוא ייחודי ואחד. ההכחשה (בדמות ההגנה המאנית), מטשטשת את ייחודיות האובייקט ובכך מפחיתה את החרדה העולה מהידיעה שהינו תלוי.

בחיים הבוגרים גם ניתן לראות את אותם היבטים, כאשר אדם חווה פרידה ומרגיש כי כל חייו תלויים באותו בן-זוג. לכן בתגובה, עולה הגנה מאנית שמטרתה להרגיע את החרדה. במקרים כאלה נשמע משפטים כמו: “יש עוד אלף כמוהו”. כך שבה תחושת השליטה על האובייקט.

רק אמונה שהאובייקט הטוב והרע יכולים לשרוד את הכעס והתוקפנות גם יחד, יכולה להוביל אדם לשהות זמן רב יותר מחיי הנפש שלו בעמדה הדכאונית, שהינה הבריאה יותר. מצב זה יתאפשר כאשר בילדות המוקדמת, היה אובייקט ששרד את התוקפנות של התינוק.

מיניות

קליין ראתה במיניות אפשרות לאהבה, הרסנות ותיקון, ממש כמו התהליך ליצירת אובייקטים אינטגרטיבים שתארנו לעיל. המיניות משמשת כמראה לאיזון בין היכולת לשנוא, לאהוב ולהשאיר את האובייקט בחיים. האדם שגורם לאדם אחר לעונג, מהווה את היכולת לתיקון ובכך האדם חש כי הוא אוהב יותר את האדם, מאשר הוא שונא אותו. היכולת להיות מסופק על-ידי האחר, מדגימה את הליבידו ואת שגשוג האובייקטים הפנימיים.

בעוד עקרות (חוסר יכולת ביולוגית להביא ילדים לעולם) מהווה חרדה ומסמלת כישלון בניסיון לתקן ולשמר קשרים מזינים, הריון (עבור גבר ואישה), מסמל חיוניות.

יש לציין כי תפיסתה זו של קליין אודות מיניות שונה מאד משל פרויד. פרויד ראה במיניות ניצחון של הקונפליקט האדיפלי- הוכחה כי בפנטזיה, הילד לא סורס וכי הילדה נכסה לעצמה פין שנלקח ממנה כשהיתה צעירה.

צרות-עין וחמדנות

התינוק הקלייניאני חש את האובייקט, דרך השד, כמלא בטוב. כשמציפה חשדנות, התחושה של התינוק בפנטזיה, היא כי האובייקט לא רוצה לתת את כל הטוב הגלום בתוכו ולכן משתמש בכוחו ולא מאפשר לתינוק לגשת ברציפות לכל הטוב הזה.

חמדנות היא תגובה לחוסר אונים של התינוק, אל מול השד. התינוק רוצה לקחת בעלות ולשלוט בשד, לא מתוך כוונה להרוס אותו, אלא מתוך רצון לשלוט עוד ועוד, כך החמדנות הופכת לאכזרית.

צרות עין לעומת חמדנות, היא התחושה שאובייקט טוב נמצא מחוץ לשליטתו ולכן היא בלתי נסבלת. משום כך, התינוק רוצה להרוס אותו (את האובייקט הטוב, השד). צרות עין היא התקפה על השד הטוב, לא על השד הרע. צרות העין מבטלת את ההגנה מסוג פיצול ומרעילה מקומות טובים. קליין הבינה צרות עין כדחף תוקפני חזק.

מאשמה אדיפלית לצרות עין

בעוד פרויד מיקם את הקושי אצל מטופל ש”כושל” בהחלמה במשאלות של גילוי עריות ורצח אב, קליין מיקמה את התגובה השלילית לטיפול בצרות עין של השד הטוב. כלומר, מטופלים אשר לא מגיבים טוב לטיפול, על אף שמעוניינים בסיוע, לא יכולים להכיל את העובדה כי המטפל יכול לסייע להם. הדרך של אותם מטופלים, היא להדחיק את הצורך והתלות שהם חשים באנליטיקאי, בייחוד את הפירוש (הכלי העיקרי בטיפול הקלייניאני) של המטפל ובכך להפחית את ערכו.

ביטוי בפעולה

מטופלים עשויים להגיב, דרך פעולות התנהגותיות, מתוך ניסיון לא-מודע להעביר מסר למטפל על תחושותיהם. למשל, מטופלת בעלת אישיות גבולית תופיע לפגישות, אך תגיד למטפל כי היא לא מעוניינת להיכנס לפגישה. המטפל יסיק כי היא רוצה להיכנס לפגישה, כי מאמינה שיש במטפל יכולת לסייע לה, אך מתוך הפחד בתלות, היא תדחיק את תחושותיה, תנהג בצרות עין וכך “תרוקן” את המטפל מהטוב שהוא יכול להציע.

הזדהות השלכתית

הזהות השלכתית הוא אומנם מושג שולי לתפיסת קליין בתיאוריה שלה, אך הפך מזוהה עימה ושגור בשפתו של כל מטפל. אם השלכה אצל פרויד הם הפנטזיות על סילוק כל הדחפים הלא-רצויים אל האחר, קליין בהזדהות השלכתית התכוונה לכך שמה שמושלך הם לא רק דחפים יחידים של תוקפנות, אלא חלקים של אני רע הממוקמים באחר. כיוון שקליין ראתה בזה חלק מהעצמי, היא ראתה בכך חיבור לחלק הזה מהעצמי, אצל האחר, באופן של הזדהות לא מודעת. כך, התינוק מצליח לשמור על שליטה של אותו חלק שלו.

הזהות השלכתית, בטכניקה הטיפולית הינה חשובה. בטיפול, המטפל יכול לשים לב לתחושות שעולות בתוכו, שאט אט ניתן להבין מה הן מדברות מתוך החוויה של המטופל.

החשיבה הקלייניאנית בת-זמננו

וילפרד ביון

ביון היה באנליזה אצל קליין ועבד בעיקר עם סכיזופרנים. בשנותיו הראשונות, הרחיב את מושגיה של קליין כיוון שהאמין כי היישום הקליני של התיאוריה שלה אינו מדויק.

צרות-עין

כיוון שביון עבד עם סכיזופרנים, הוא ניסה להבין את האופן בו פועלים המנגנונים הנפשיים שלהם. ביון האמין כי יש קשר בין המנגנון המפוצל בסכיזופרניה, לבין צרות-עין.

בסכיזופרניה, קיים פירוק בחשיבה, שמוביל לבוחן מציאות חלקי ולחוסר גבולות בין מציאות ודמיון. לעומת קליין, ביון האמין כי הסכיזופרן לא תוקף את האובייקט עצמו, אלא את החלק מנפש הילד שהיה קשור לאובייקט ולמציאות בכלל.

התינוק תוקף לא רק את השד, אלא את היכולות המנטליות (המנגנון התפיסתי והקוגניטיבי) שלה, הקשורות לשד. התקפה זו הורסת את היכולת של התינוק להבחין בין מציאות ודמיון ואת היכולת ליצור קשרים משמעותיים עם אחרים.

לפי ביון, צרות עין היא התקפה של הנפש על עצמה. ביון תיאר את אחת הדרכים העיקריות של הנפש לתקוף את התהליכים שלה עצמה כהתקפות על חיבורים: במצב זה נוצר כשל, שבירה בין רגשות, דברים, מחשבות ואנשים. דוגמא להתקפה על חיבורים בטיפול היא סירוב עיקש של מטופל לקבל את פרשנות המטפל לגבי חיי הנפש שלו (של המטופל). למשל, מטופל רווק שעובד בעבודה פשוטה, אשר לו אח נשוי, אקדמאי שמרוויח טוב. האח המטופל (הרווק) מרגיש צורך להראות כמה מפרגן לאח שלו, בעוד חש תחושות נוספות לגבי אחיו- כמו קנאה. המטופל לא יכול לסבול את המחשבה שהוא מקנא באח שכה אוהב (המטופל לא יכול לשאת את התחושות של גם וגם: גם אהבה וגם שנאה) ולכן מתקיף את המטפל שמנסה להראות לו שהוא חש אהבה עזה כלפי אחיו, אך גם קנאה על כך שהוא מוצלח ממנו.

הזדהות השלכתית

קליין הגדירה הזדהות השלכתית כחלק מהעצמי שממוקם בתוך אדם אחר וכך נשמרת השליטה באותו חלק מהעצמי. ביון, מתוך עבודתו עם פסיכופתולוגיות קשות, שם לב שהוא עצמו (כמטפל) חש תחושות קשות ומבלבלות, במפגש עם אותם אנשים. הוא הבין כי הוא הפך למיכל בעבור החומר הרעיל ובעיבוד התוכן הקשה מנשוא, שנמצא בתוך חוויית העצמי של המטופל.

מחשיבה זו, הסיק ביון כי התינוק מלא בתחושות מטרידות חסרות-צורה שהוא מתקשה לארגן אותן או לשלוט בהן ולכן משליך אותן לתוך האם, במטרה להימנע מהכאוס.

אמא אשר פנויה לתינוק וקשובה ל-reveie (חלימה בהקיץ, זרימה), נענית לצורך ומארגנת את ה”בלאגן”. אמא שאינה מצליחה להישאר מכוונת לצרכי התינוק, לא תעבד את ההזדהות ההשלכתית של התינוק וכך תשאיר את התינוק בכאוס, לבדו.

ביון הבין כי את החוויה הזאת שמורכת מיחסים של אם-תינוק, ניתן לראות גם בתוך טיפול, ביחסים בין מטפל ומטופל. לעומת קליין, ביון האמין כי התהליך של הזדהות השלכתית הוא אינטר-סובייקטיבי, שמתרחש בין נפשותיהם של שני אנשים ולא רק אירוע של אדם אחד המשליך לתוך האחר ושם מנהל עם החלק הזה של עצמו יחסים (בינו-לבינו), כפי שהאמינה קליין.

הזדהות השלכתית כטלפתיה

ביון תאר כי אימהות שמצליחות לעבד את ההזדהות ההשלכתית שמועברת לתוכן, הן אימהות שמכווננות מאד לצרכי התינוק, כשהם אפילו עוד לא עלו באופן ברור ממנו. כאילו הצורך עולה בהן. אם שמצליחה להרגיע את התינוק, “תדביק” אותו ברוגע שלה וכך הוא יפנים את יכולות ההרגעה הללו (שלה) לתוכו.

במצבים אחרים, כאשר האם לא מצליחה להתאים עצמה לצרכי התינוק, התינוק יגיב בתסכול וחרדה. כיוון שהרגשות מדביקים, חרדה של התינוק בתגובה לאם הלא מותאמת, תוביל את האם לחוסר נחת.

הסיטואציה האנליטית

הקלייניאניים שינו את העבודה הטיפולית של פרויד, על אף שהמשיכו להחזיק באמונות היסוד זהות, על פניו. פרויד האמין באסוציאציות חופשיות לגילוי תוכן לא-מודע מהסתמי (איד), גילוי התנגדויות לעובדת הזיכרון והפרשנות ולעיתים גם איתור העברה.

לעמותו, הקלייניאניים מאמינים כי המטפל הוא לא צופה נייטרלי. נוסף לכך, האמונה היא כי המטופל משחזר את הסיטואציה בטיפול כפי שהכיר את יחסי-האובייקט הראשוניים שלו. כך, על-פי מונחי היסוד הקלייניאניים, המטפל הוא לעיתים שד (Brest) טוב שדואג, מכיל ומזין ולעיתים הוא שד (Brest) רע- בולע והרסני. בהתאמה, המטופל, דרך הלא מודע, חווה את הסיטואציה הטיפולית, הן כמאיימת והן כמעוררת תקווה.

תפקיד המטפל

עבור פרויד, למטפל תפקיד ברור ומרוחק מהסיטואציה האנליטית. הוא מפרש, בד”כ מתוך המושגים המוכרים לו מעולמו שלו. עבור הקלייניאניים, החוויה של האנליטיקאי מעורבת בתוך הסיטואציה האנליטית.

ביון האמין כי החרדה הדיכאונית של המטפל היא שהובילה אותו לניסיון “לתקן” ולכן הוא ואישיותו תמיד רלוונטיים בתוך הטיפול.

אי-הקבלה של המטופל, את פרשנות המטפל, הינה פעמים רבות ביטוי לצרות עין המטרידה לעיתים תכופות את המטפל.

היינריך ראקר

ראקר האמין, כמו ביון כי הזדהות השלכתית בסיטואציה האנליטית היא בינאישית. הוא יישם הבנה זו על תהליכים של העברה והעברה-נגדית והרחיב את משמעות המפגש האנליטי, ממפגש שבו מתעסקים שני יחידים בנפש האחד, למפגש דיאדי: כלומר, כזה שבו שני אנשים מתעסקים בהעברה (ביחסים) בין שני אובייקטים.

ראקר ראה ערך רב בהבנת המטפל את השלכות המטופל כלפיו ואת ההזדהויות שחש. הוא האמין כי הסיטואציה האנליטית היא מפגש בין שני אנשים, שמביאים לחדר את ההגנות, החרדות והייצוגים הפנימיים של יחסי-האובייקט של כל אחד מהשותפים.

תומס אוגדן

אוגדן מאמין כי השימוש של המטופל בהשלכות והזדהויות אל תוך המטפל, מסייעות למטופל. הפנטזיות הלא-מודעות אצל המטופל, מכוננות במידה רבה את התגובה במציאות בקרב המטפל ובכך משחזרות משהו מחייו הפנימיים של המטופל ומיחסי-האובייקט המוכרים לו. לדוגמא, מטופל שמשליך אל תוך המטפל את האמונה המופנמת שהמטפל הוא טוב, רך וחכם, תכונן את המטפל ככזה ותגרום לו להביא עצמו רך ואמפטי למפגשים.

ביון, במטרה לשחרר את המטפל מהשלכותיו ועל-מנת שיוכל לשמש מיכל להשלכות המטופל, הציע להיכנס לחדר הטיפולים “ללא זיכרון וללא תשוקה”. כלומר, לזנוח את כל מה שאנחנו יודעים אודות המטופל ואודות החיים, התרבות ועוד.

התקפות על חיבורים

מונחיו של ביון, אוגדן וראקר על אודות עוצמת ההזדהות ההשלכתית ואופן העבודה איתה, אפשרו טכניקות עבודה עם מטופלים מורכבים. עוצמות אלו של העברה נגדית והזדהויות, בתוך הטיפול, רלוונטיות ועוצמתיות בייחוד עם מטופלים אלו.

הנחותיו של ביון:

“חוסר התקווה והניתוק לכאורה מקורם בכוונה פעילה להרוס תקווה וקשר. הרגשות המענים הנוצרים על ידי קשר הנשמר עם אנשים כאלה הם תוצר של ניסיונות פרימטיבייים מצדם לתקשר ולשתף במצבם הנפשי המיוסר.” (מיטשל ובאלק, עמ’ 172)

כך, החוויה הלא-מאורגנת, מתארגנת תחילה באנליטיקאי, מעוכלת על-ידו ומוחזרת למטופל על-ידי פירושים וכך מופנמת אט-אט גם בתוכו”.

בטי ג’וזף

ג’וזף התנגדה להנחתה של קליין כי יש לתת פירושים של חוויות פרימיטיביות בשפה סמלית של חלקי גוף. לדוגמא- ההתערבויות של קליין לגבי צרות עין במטופל: “היית רוצה להרוס אותי”. היא מציעה לתת פירושים שהם יותר קרובי חוויה. בטכניקה הטיפולית שלה, היא מאמינה כי צריך להתרכז בכאן ועכשיו בתוך החדר: באינטגרציה ובניתוקים שקורים בין המטפל והמטופל.

עבודתה של ג’וזף תרמה לשינוי בגישה הקלייניאנית, שנחשבה עד אז מרוחקת, קרה ודחוסה בפרשנויות מורכבות.

סיכום

קליין ראתה בעצמה כממשיכה  תיאוריית הדחף של פרויד. עם זאת, פיתוחה התיאורטיים אשר נגעו להרחבת השלב הקדם-אדיפלי והטכניקה הטיפולית שלה אשר התמקדה בפרשנויות עמוקות, יצרה “שלוחה” תיאורטית חדשה ואחרת.

יותר מכל, מושגיה של קליין בדבר התפתחות העמדה הסכיזו-פרנואידית והעמדה הדכאונית, ביחס לפנטזיות הרסניות שיש לתינוק כלפי הדמות המטפלת, בשנת חייו הראשונה, היא שהובילה לפריצת דרך תיאורטית וטיפולית.

ממשיכיה של קליין, בעיקרם ביון וג’וזף, האמינו כי יש חשיבות לאינטראקציה המתהווה בחדר במפגש הייחודי בין המטפל למטופל וכי, דרך כל נוכל לגלות עוד יותר על עולמו הנפשי של המטופל. במובן זה, הניאו-קלייניאניים (בני זמננו) התקרבו אט אט אל הגישה האינטר-סובייקטיבית במובנים מסוימים.

 

הפניות–

קליין, מ. (2003). כתבים נבחרים. תל-אביב: תולעת ספרים.

מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תל-אביב: תולעת ספרים.