פסיכואנליזה אינטר-סובייקטיבית (בין אישית)

צוות המכון | מכון סול לפסיכותרפיה | פורסם: 22.9.20 | עודכן: 16.2.21

 

הקדמה

מאמר זה הינו סיכום פרק על אודות הפסיכואנליזה הבין-אישית כפי שמובאת בספר "פרויד ומעבר לו". במקומות בהם חשנו כי ישנה אי בהירות במושגים, הוספנו והרחבנו את ההבנה בעזרת ספרות נוספת.

הפסיכולוגיה הבין-אישית, עם התפתחות החשיבה של הארי סטאק סאליבן, התחילה מהניסיון להבין ולטפל במטופלים מורכבים, כלומר סכיזופרנים. לעומת גישות פסיכיאטריות שכיחות שהיו באותם זמנים, סאליבן גרס כי סכיזופרנים הינם אינם אפטיים (חסרי רגש מובחן), אלא בעלי רגישות ותגובה כלפי סביבתם. יתרה מכך, ההבנה היתה כי הסכיזופרניה מתפתחת בתוך "אקלים" משפחתי מסוים, אשר מעביר לילד הגדל בו רמזים דו-משמעיים ולא ברורים.

מתוך כך, מפתח הילד פרשנויות אישיות (אידיוסינקרטיות) למציאות, תוך ניסיון ליצור כמה שיותר בהירות. כיוון שלילד כלים מוגבלים בשנים הראשונות לחייו, מתפתחת פרשנות שגויה לגבי התנסויות יומיומיות. הילד לא יכול להאמין לכך שמה שהוא באמת חווה במציאות אכן קורה, כי המציאות מתעתעת ומוכחשת על ידי הדמויות המשמעותיות (ההורים למשל), מה שמוביל לבוחן מציאות חלקי ולתחלואה, כמו סכיזופרניה.

מתוך מקרים אלו עלתה החשיבה כי ניתן להבין התנהגויות פתולוגיות של האדם הבוגר, ככאלו אשר נרקמו בתוך יחסים מתעתעים ודו-משמעיים באינטראקציות בילדותו המוקדמת.

מהי הגישה האינטר-סובייקטיבית?

גישה זו מניחה כי לא ניתן להפריד את התגבשות האישיות של האדם והתנהלותו בהווה, מהשדה של ההתנסויות הבינאישיות שלו. האישיות מתעצבת בסביבה המורכבת מבני אדם אחרים, שמתהווה בכל רגע מחדש. על פי סאליבן, האישיות מתגלה במצבים בין-אישיים, האישיות היא הדפוס המתמשך של מצבים בין-אישיים המאפיינים חיי אנוש.

לחשיבה זו השפעה משמעותיות על ההבנה המחודשת אודות פסיכופתולוגיות ואודות מיקוד וטכניקת הטיפול הנפשי. הטכניקה של סאליבן, בפתולוגיות קשות, כמו גם בפתולוגיות מורכבות פחות היא להבין קשרים בהווה, כמו גם לחקור קשרים בעבר של המטופל. לפיו, הבנה של האישיות ללא הבנה של קשרים והתנסויות בינאישיות, היא טעות.

לעומת פרויד, שגרס כי יש להשתמש באסוציאציות חופשיות ולא להפריע לרצף של המטופל, סאליבן גרס כי יש לחקור באופן פעיל את האינטראקציות של המטופל עם אנשים בסביבתו. סאליבן האמין כי היחסים הבין-אישיים לא יופיעו מאליהם באסוציאציה חופשית של המטופל, כי באופן לא מודע המטופל עלול להשאיר את הדברים החשובים הללו "מחוץ" לשיח הטיפולי.

חרדה ומוטיבציה

חרדה היתה המוקד בחקירתו של סאליבן את החוויות והאינטראקציות הבינאישיות, כקובעות את התגבשות העצמי. לדעת סאליבן, סימפטומים כאלה ואחרים טומנים בחובם חרדה.

דוגמא לכך הוא מטופל של סאליבן שחרדה מאינטימיות וקשרים בינאישיים הופיעה בתחפושת של חרדה מפני כך שאולי הוא הומו. סאליבן מראה כיצד, בעזרת חקירתו באמצעות שאלות על התנסויותיו עם נשים, מבין איך אותו מטופל יוצר דינאמיקה כזאת שהנשים ידחו אותו ויגרמו לו להרגיש לא נחשק, מה שדוחק אותו שוב לאותן חרדות המוכרות לו מן העבר. הפחד מהומוסקסואליות תרמה לכך שחש עצמו כלא-גברי וככנוע, בזמן שהסתירה למעשה את החרדה האמיתית, הקשורה לקרבה, מרחק ואינטימיות.

נטיות משלימות

על-פי סאליבן, חרדה היא גורם המפתח הפתולוגי בעיצוב העצמי ובוויסות אינטראקציות עם אחרים. התינוק, לפיו, נולד עם מתח שמווסת על-ידי הדמות המטפלת ובכך המתח מופחת.

נטיות משלימות הן הדרכים ההדדיות אשר באופן טבעי מקרבות בין אנשים, כמו צורך לביטחון, צרכים פיזיים, צרכים אינטלקטואלים לגירוי ומשחק ועוד.

צרכים אלה, על פי סאליבן אינם רלוונטים רק אצל ילדים, אלא הם מאפיינים הדדיות גם בקשרים בוגרים. לעומת פרויד, הוא אינו חשב שהדרכים הללו הן בעייתיות וחייתיות, אלא אלו הצרכים אשר מושכים אותנו לקשרים הדדיים ולהתפתחות קשרים ואינטראקציות עם אחרים.

אם המתחים בתינוק עולים וישנה חרדה מבחוץ, אז התינוק נעשה מפוחד. כך, הפחד מהווה נטייה משלימה, כיוון שהפחד גורם לבכי ומתח אשר מזמין את הדמות המטפלת, בעלת הפוטנציאל המרגיע.

חיבור אמפטי

חיבור אמפטי היא התגובה של התינוק לתחושות ורגשות של אחרים בסביבתו. כיוון שתינוק מאד רגיש להתנהלות רגשית בסביבתו, הוא מגיב בהתאם: תינוק יהפך לעצבני, אם האם עצבנית ולהיפך. אם מתוחה, אינה תשרת כנטייה משלימה, מפני שמי שיכול להציל את התינוק מאותה חרדה היא הדמות המטפלת. אם הדמות המטפלת חרדה, היא לא יכולה לספק נטייה משלימה ולהרגיעו.

חרדה עבור התינוק, פועלת כנטייה מפרקת ביחס לכל צרכיו. כאשר התינוק חרד, הוא לא מסוגל לינוק, להתחבק או לישון. אצל מבוגר בהתאמה, המבוגר יתקשה לחשוב, ליצור קשר, ללמוד, לתפקד מינית וכו'.

התחושה הבסיסית של התינוק היא ביחס לניטור מצבה של האם: אם טובה- לא חרדה ואם לא טובה- חרדה. בתחילה, התינוק "סביל" למצב רוחה של האם, מאוחר יותר הוא מבין שיש ביכולתו לחזות את תגובותיה. אחר-כך, מבין התינוק כי התנודות במצבה של האם (טובה/רעה) יכולות להיות קשור אליו ולהתנהגותו. כלומר, יש ביכולתו להשפיע על האם.

כך, אט אט, מבין התינוק כי אם הוא יהיה "תינוק טוב", כלומר יהיה רגוע בתגובה לאם, האם תושפע מכך. בהתאמה, התינוק חש עצמו "רע" אם התנהגויותיו נוטות לעורר חרדה.

סאליבן גרס כי חרדה עזה היא הרסנית לתינוק ומעוררת שכחה של ההתנסויות שקדמו לה. כלומר, תגובות חרדה עזות אצל המבוגר לא מזוהות כחלק מהאני, אלא הופכות ל"לא אני" (=השכחה). כיוון שעברו ניתוק, התינוק והמבוגר (לכשיגדל), לא יזהה בעצמו את אותם החלקים.

אנחנו כאן בשבילכם
השאירו פרטים וניצור אתכם קשר בהקדם
שדות המסומנים ב-* הם שדות חובה





שדות המסומנים ב-* הם שדות חובה

מערכת העצמי

כשהילד מבין שהוא יכול לכונן את האם כטובה, הוא מכיר בכך שיכול לשלוט על חוויותיו והתנסויותיו. מערכת העצמי היא מערך פעיל של תהליכים, שמרחיקים התנהגויות הקשורות לחרדה אצל הדמות המטפלת (ובהתאמה, גם אצל הילד) ומקרבים התנהגויות המפחיתות חרדה אצל הדמות המטפלת וכך גם אצל הילד.

לאט לאט, הילד מתאים עצמו לאישיות של הדמויות המשמעותיות שנמצאות לצידו. עם זאת, חשוב לציין כי שסלאבין לא האמין כי מערכת העצמי היא יציבה, אלא מתעצבת ככל שהילד מתפתח ונעה בכיוון ידוע. כלומר, מערכת עצמי נוקשה שהתפתחה בעקבות התנסויות חרדות בילדות המוקדמת יובילו להימנעות מהתנסויות חדשות.

עם זאת, בגיל ארבע לערך, המעורבות הבלעדית של ההורים, מוחלפת במעורבות של ילדים נוספים. עם התנסויות אלה, מערכת העצמי מתרחבת ומתעצבת מחדש ומתאפשרת אינטגרציה בריאה יותר. כך, חרדות עשויות להתמתן, ככל שהאינטגרציה עולה.

צרכים בביטחון

צרכים אלו הם ההתכווננות של הילד/האדם, ברמה נמוכה ביותר של חרדה ושאיפה לאינטגרציה בריאה יותר. כאשר רמות החרדה פוחתות, כך גם מערכת העצמי פוחתת, הופכת נוקשה פחות וצרכים בסיפוק, המתרחשים באיטראקציה עם אחרים, פועלים כנטיות משלימות.

במצבים בהם החרדה איתנה, מערכת העצמי שולטת בגישה למודעות ומייצרת אינטראקציות מצומצמות, הימנעותיות ונוקשות עם האחר.

כמו פרויד, סאליבן האמין כי ההתנסויות האנושיות פועלות במתח שבין סיפוק העונג וויסות משאלות לעונג (ביטחון).

הבדלים תיאורטיים בין פרויד לסאליבן

להרחבת הקריאה על התיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד>>

מיניות, קונפליקטים ותוקפנות

פרויד האמין כי מיניות היא א-סוציאלית וכונפליקטואלית. על פי פרויד, הקונפליקטים מניעים את הדחפים ומושפעים מכמות הליבידו/תוקפנות איתה נולד האדם.

סאליבן האמין שאזורים מסוימים הופכים קונפליקטואלים, אם הם מעוררים חרדה בדמויות מטפלות משמעותיות. כלומר, הקשיים אינם טמונים בטבע של האימפולסים אצל הילד, אלא בתגובה של הסביבה האנושית והם שקובעים את כמות ה"אני טוב" לעומת כמות ה"אני רע".

נפש והתפתחות

סאליבן האמין כי הנפש הינה חברתית מיסודה, לעומת פרויד וזרם פסיכולוגיית האני, אשר האמינו כי דחפים הם אנו המניעים את ההתפתחות הילדית.

פעולות ביטחון ונקודת החרדה

פעולות ביטחון הן פעולות שהאדם עושה, כאשר הוא לוקח בחשבון את נקודת החרדה וההימנעות ממנה, בניסיון לחזור לקרקע יציבה (הומאוסטזיס בשפתו של פרויד, אם תרצו).

האנליטיקאי האינטר-סובייקטיבי יעודד מודעות למערכת העצמי על ידי ניסיון לשאול שאלות ולעורר התבוננות-עצמית, כדי שיהיה אפשר להוסיף תובנה ולשנות אותם. גישה זו שונה מגישת האסוציאציות החופשיות של פרויד, המבקשת לא להכווין את המטופל ולא "להפריע" בשאלות.

נזכיר כי אנשי פסיכולוגיית העצמי האמינו כי שיטתו של פרויד מקנה גישה אל הלא-מודע של האיד (סתמי) וכי פרויד זנח את חשיבות האזורים הלא-מודעים באני ובאני-העליון.

בחזרה לסאליבן שהאמין כי על-פיו, לכל אדם יש את השפה הרגשית המוכרת לו משנות חייו הראשונות. כך, הוא שם בערבון מוגבל את האמונה שיש למטפל כי הוא מבין את הדברים שאומר לו המטופל. סאליבן מסמן כי לכל אדם יש את השאלה הרגשית שלו וברוב הפעמים, המטפל לא יבין את השפה הרגשית של המטופל כל עוד הוא לא מבין אותו ואת חייו. לכן, הוא האמין שאילת שאלות מפורטות היא הדרך היחידה להבין את המטופל.

דרך שאילת השאלות, נוכל להבין באינטאקציה הבינאישית, מה בדיוק היתה האינטראקציה שעליה מדבר המטופל, מהי היתה התגובה של ה"אחר" אל המטופל ובכך נבין, מה גרם למטופל להרגיש חרד יותר או פחות. כלומר, ההנחה היא כי האדם מגיב לתגובה של ה"אחר" ובהתאמה, חש חרד יותר או פחות לגבי עצמו.

מצבים בינאישיים מוקדמים, הם אלו אשר יקבעו את ההתמקמות של האדם באינטראקציה בינאישית בהווה. כלומר, אדם שמצפה לביקורתיות מן אנשים אחרים בסביבתו, יפעיל פעולות ביטחון, שהם תמרונים מפחיתי-חרדה של מערכת העצמי, המשמשים להדיפת איומים צפויים שעברו הכללת-יתר מהתנסויות בעבר.

בטיפול על-פי סאליבן, ככל שהאדם מבין יותר את תפקוד מערכת העצמי, במאמצים להימנע מחרדה, כך האדם יוכל להרחיב את בחירותיו ואת התנהגויותיו. כלומר, התפיסה הרחבה שלנו, שתתאפשר בטיפול, היא שתוביל לשינוי בהתנהגות שלנו.

טיפול באובססיביים

לקריאה מורחבת על הפרעה אובססיבית קומפולסיבית בילדים ובמבוגרים>>

סאליבן פיתח טכניקות טיפוליות, כתוצאה מעבודותיו עם אובססיבית- אנשים הנוטים להיות שתלטנים כלפי עצמם וכלפי אחרים.

פרויד האמין כי מטופלים אלו חוו קיבעון בשלב האוראלי. לפי פרויד, התנהגות אובססיבית הינה התנהגות שתלטנית המהווה ביטוי להגנה מסוג היפוך תגובה כנגד דחפים, בתגובה לבלגן, או כביטוי מסווה של אותם דחפים.

סאליבן האמין כי הצורך של האובססיבי בשליטה הינה הגנה מפני השפלה צפויה וחרדה עמוקה. כלומר, לפיו, האובססיבים גדלו במשפחות לא צפויות, אשר השפילו אותם ובו-זמנית אמרו להם שהם טובים ומוצלחים- כלומר שיקפו להם עמדה אמביוולנטית. אובססיבים לפיו, הם אנשים מבולבלים ומרומים, כמו אישה מוכה. מכאן, שהמטופל האובססיבי שואף לשמור על ביטחונו ביחסים עם האחר. תפקיד האנליטיקאי הוא להגביר את מודעות המטופלים לדרכים בהן פועלת ביחסים. נוסף לכך, סאליבן האמין ואחריו ממשיכיו פיתחו את הגישה כי יש להביא דפוסים אלה ל"משחק" בתוך הקשר הטיפולי.

פסיכואנליזה בין-אישית עכשווית

קלרה תומפסון שעברה אנליזה אצל שנדור פרנצי, היתה זו שלה מיוחסת הפסיכואנליזה האינטר-סובייקטיבית העכשווית. מסיבה זו, פרנצי, על אף שלא ניסח זאת כך, היה מייסד החשיבה האינטר-סובייקטיבית.

פרנצי היה דמות משמעותית בפיתוח החשיבה הפסיכואנליטית, אך פרויד נפרד ממנו כאשר היתה לו ביקורת לגבי כמה מאבני הדרך המשמעותיים בתיאוריה הפסיכואנליטית מייסודו של פרויד. כפי שתיאורנו בפרק על היווסדות התיאוריה הפסיכואנליטית, פרויד התוודע למיניות בילדות: תחילה פרויד חשב כי יש המון מקרים של אינטראקציות מיניות קונקרטית (אמיתיות) בילדות ומאוחר יותר הניח כי אינטראקציות אלה הינן פנטזיות הקשורות בשלב התפתחותי וכי הן חלק ממאווייו של הילד ולא כרוכות בהתנסויות במציאות (תסביך אדיפוס/אלקטרה).

פרנצי לעומת זאת, המשיך להאמין כי אירועים ממשיים הם הסיבה לנוירוזות (חרדות), בניגוד לפרויד שהניח כי מדובר בפנטזיה הקשורה ליצר. נוסף לכך, פרנצי האמין כי על האנליטיקאי להיות פעיל באמפטיה וחמלה וכי לאלו תרומה על הקשר הטיפולי, נוסף לטכניקת האסוציאציות החופשיות בהן דבק פרויד.

תומפסון חיברה בין התיאוריה האינטר-סובייקטיבית של סאליבן, לבין חשיבותם של קשרים ממשיים בעבר ובהווה, לפי פרנצי ובשילוב התפיסה ההומניסטית של פרום והאקזיסטנציאליסטית של הטבע האנושי.

לפי פרום, בני האדם "נבנים" ומתאימים עצמם למה שהחברה צריכה מהם בנקודות זמן מסוימות. מעבר להכל, אנחנו יצורים אנושיים שחרדים מבדידות. מכאן הסיק, כי אזורים מודעים ולא מודעים לא נקבעים על פי דחפים וקונפליקטים מולדים (כמו שהאמין פרויד), אלא על פי תכונות רצויות ולא-רצויות חברתית, בהתאם לתקופה. מכאן, שהלא-מודע הוא הפחד העמוק של החברה מפני בידוד חברתי.

המוקד הטיפולי: מהעבר להווה

לעומת פרויד וסאליבן, מה שמרכזי יותר בטכניקה הטיפולית היא בחינה מחודשת של קשרים בהווה, יותר מקשרים בעבר של המטופל. מתוך כך, זירת הפעולה היא הקשר המתהווה בין המטופלת למטפל. בגישתה, עיסוק בעבר נחשב כהימנעות והסחה מהתמודדות מנושאים ערים שמתרחשים כעת בטיפול, בקשר בין המטופלת למטפל.

העברה נגדית

העברה נגדית היא כל אותן התחושות והמשאלות המושלכות מצד המטפל, אל המטופל. ההבנה היא כהעברה נגדית מתעוררת נוכח התנהגות של המטופל. לעומת סאליבן ורבים אחרים שהניחו או נטו להניח כי אל למטפל להיגרר לשחזור פתולוגי של אינטראקציות בינאישיות מן העבר אל תוך הטיפול בהווה, תומפסון האמינה כי הדבר ההפוך הוא הנכון לעשות: תשומת לב לשחזורים שקורים כעת בחדר מול המטפל, אינם היגררות לאותן סיטואציות פתולוגיות, אלא אפשרות לגשת אל אותן סיטואציות ולהבין מתוכן כיצד מתמקם וכיצד חש המטופל בתוך יחסים. זאת ועוד, בתוך טיפול ישנה אפשרות עדינה להביט ולחשוב על אותם הנושאים.

התמרות שוות-צורה

מונחו של אדגר לוונזון לתיאור האופן שבו אינטראקציות של המטופל מהעבר, משוחזרות בקשרים עכשוויים, בתוך ומחוץ לטיפול. כלומר, מטופלת אשר גורמת למשל למטפל להרגיש שאמירותיו סתמיות, כלומר גורמת לו להרגיש לא רצוי ולא-רלוונטי, משחזרות בטיפול משהו מקשריה בעבר. מטפל אינטר-סובייקטיבי בן-זמננו, יטה לשתף את אותה מטופלת בחווייתו זו, מתוך מטרה לסייע לה להבין אילו מין דפוסים היא יוצרת בקשרים שלה בעולם הממשי.

ההנחה היא שהאנליטיקאי, ירצה או לא, לכוד בדינמיקות עכשוויות שהמטופלת יוצרת.

זקוקים לייעוץ מידי? חייגו: 03-5233757

סיכום ההשקפה האינטר-סובייקטיבית

עבודתו של סאליבן היוותה שינוי משמעותי בחשיבה הפסיכואנליטית ובטכניקה הטיפולית. הוא טען כי לכל אדם מערכת עצמי אשר נועדה לאזן את חוויית החרדה ולהפיג אותה. לעומת פרויד, סאליבן גרס כי התינוק הוא לא יצור מלא דחפים, אלא כזה שתחושותיו לגבי עצמו מתגבשות באמצעות הרגישות וההבנה שלו את הדמות המטפלת שלו: כמה היא חרדה וכמה היא לא חרדה, כלומר כמה היא טובה וכמה לא-טובה.

על אף שאנו חווים עצמנו באינטגרציה, אנחנו בנויים מעצמיים רבים שמופיעים ומתהווים באינטראקציה עם "האחר", שבכל פעם הוא מישהו אחר ולכן גם אנחנו בכל פעם שונים.

ההשקפה האינטר-סובייקטיבית בת-זמננו גורסת כי בין אם המטפל ירצה או לא, הדינאמיקה אותה מגלמים שניים, המטפל והמטופל, היא אותם דפוסים דינאמיים האופייניים לחייה הפנימיים של המטופלת. טכניקות עכשוויות מהכיוון של לווינזון יאמרו כי את ההתמרה וההבנה הזאת על האנליטיקאי לעשות בתוכו, בעוד השקפות בנות-זמננו אחרות יטו לראות חשיבות שבשיתוף המטופל על המקום בו נמצא או מרגיש המטפל כעת, בטיפול.

ביקורת משמעותית אודות גישה זו היא המידה בה האנליטיקאי משליך מעולמו האישי, שאינו קשור לאינטראקציה הבינאישית בטיפול, לתוך המפגש הטיפולי. כלומר, הביקורת שואלת- מניין יודע המטפל אם מה שהוא חש הוא שלו, או מה שהוא חש שייך למה שעולה מהאינטראקציה בתוך הטיפול, עם המטופל הספציפי?

על אף ביקורות אלו, הגישה האינטר-סובייקטיבית, היא אחת מגישות הטיפול בנות-זמננו השכיחות והיעילות ביותר. גישה זו היא גישה פורצת דרך בכך ש"מכניסה" גם את המטופל ל"משוואה" הטיפולית ומבינה כי המטפל אינו "לוח חלק", אלא דמות המלאה ברגשות, מחשבות ותחושות הקשורות לאינטראקציה הטיפולית והמזינות אותה, בצורה שיכולה לסייע לקידום ושיפור מצבו הרגשי של המטופל.

 

הפניות

מיטשל, ס.א. ובלאק, מ.ג. (2006). פרויד ומעבר לו. תל אביב: תולעת ספרים. זיגמונד פרויד והמסורת הפסיכואנליטית הקלאסית, עמ' 116 – 144.

מיטשל, ס.א. וארון, ל. פסיכונאליזה התייחסותית – צמיחתה של מסורת, תל אביב: תולעת ספרים, 1999.