הקדמה
מאמר זה מסכם את הפרק הראשון בספר “פרויד ומעבר לו – זיגמונד פרויד והמסורת הפסיכואנליטית הקלאסית”. במקומות בהם חשנו כי מושגים מסוימים אינם בהירים דיים, הרשנו לעצמנו לכתוב הרחבות והבהרות נוספות ממקורות נוספים, פרט לספר “פרויד ומעבר לו”, אליהם נתייחס בהפניות בסוף המאמר.
פרויד- תחילת הדרך
פרויד שהיה רופא צעיר, נוירולוג-חוקר בתחילת דרכו, התעניין בתופעת ההיסטרית. בסקרנות אשר אפיינה אותו, יצר קשר עם רופאים אחרים באירופה, ביניהם שארקו וברויר, אשר השתמשו לראשונה בהיפנוזה ובאוטוסוגסטיה (שכנוע עצמי) על מנת לסייע בהבנת נפש הפציינט ומתוך כך, להוביל ולסייע בשחרור מסימפטומים היסטריים.
סימפטומים היסטרים הם סימפטומים גופניים, המאופיינים בדרך כלל באי תפקוד של חלק מסוים בגוף. מדובר בחוסר תפקוד גופני אשר לו אין הסבר או היגיון רפואי, אלא נפשי. למשל: אישה אשר רגליה תקינות ולפתע יום אחד לא מצליחה ללכת.
המטופלת אולי המפורסמת ביותר של ברויר, ברתה פפנהיים (אנה או), אשר סבלה מסימפטום היסטרי של שיתוק בגפיים הימניות, הפרעות בראייה ובשמיעה, מצבי רוח משתנים ועוד, סקרנה עד מאד את פרויד וברויר. אט אט, בטיפול, התחוורו לברויר הסמלים הקשורים לחוסר תפקודה הגופני של ברתה: יד ימין שלא תפקדה, היתה היד עמה אחזה את ידו של אביה כשגסס. כשניתנה הבנה לסימפטום בטיפול, הסימפטום חלף כלא היה וידה הימנית של פפנהיים שבה לתפקד.
מקרה זה הוביל את פרויד וברויר לנסח שאלה אשר העסיקה אותם מאד: מדוע חוויות מסוימות מחוללות רגשות ההופכים מנותקים ומפוצלים מחלקי הנפש האחרים?
לשאלה זו, בספרם מחקרים בהיסטריה (1895), העלו פרויד וברויר שתי תזות שונות:
ביטוי למצבי תודעה מתחלפים
לדעת ברויר– במצבים היפנואידים, מצבי תודעה מתחלפים, החוויות הרגשיות נעשות מנותקות ולכן בעייתיות. כלומר, במצבים מורכבים רגשית, כמו במקרה של פפנהיים, ליווי אב אל מותו, הנפש, כיוון שהיא תשושה ומתוך מטרה לשמור על עצמה, מתנתקת. הטיפול בהיפנוזה מאחה את הניתוק והפיצול שנוצר, מתוך כניסה לאותם אזורי טראנס של הנפש ומתוך שחזור והתנסות מחדש באותן חוויות. כך לדעת ברויר, הפיצול נאחה והנפש חוזרת למצב של אינטגרציה (לכידות).
ביטוי לקונפליקטים המחזיקים סודות מהעצמי ומאחרים
לדעת פרויד– הניתוק בין הרגשות והזיכרונות לא התרחש בשל מצב תודעה קודם שהתחלף, אלא מפני שהתוכן של הזיכרונות והרגשות היה מטריד ונמצא בקונפליקט פנימי עם רעיונות ורגשות נוספים של האדם. זאת כיוון שהקונפליקטים המורכבים והכואבים לא התיישבו בנפש עם שאר תפישות העצמי ולכן הושמו מחוץ למודעות.
מהיפנוזה לפסיכואנליזה
עד מהרה, פרויד הבין כי העבודה עם טכניקה של היפנוזה אינה “כל הסיפור” וכי עבודה עם הנפש מורכבת יותר ולשם כך פיתח הבנות בדבר טכניקות טיפוליות נוספות, כגון הגנות, העברה, אסוציאציות חופשיות ומינוחים נוספים בהם נדון להלן.
הדגם הטופוגרפי
פרויד התעניין רבות בגילויים ארכיאולוגים אשר נמצאו בזמנו. הוא התעניין בהיסטוריה ובתרבות עתיקה ונראה שמשום כך, קל היה לו להבין ולהמשיל את מבנה הנפש למבנה ארכיאולוגי רב-שכבות: טופוגרפיה.
טופוגרפיה של הנפש כקרחון: מודע, סמוך למודע ולא מודע.
הטופוגרפיה של הנפש על פי פרויד כללה את המודע– החלק שנמצא כעת בתודעה שלנו, למשל קריאת שורות אלו ממש, או תחושה של רעב שמציפה כעת את תודעתנו. סמוך למודע– תכנים שנמצאים קרוב למודע, שכעת אינם מעסיקים אותנו אך בקלות רבה נוכל להעלותם למודע. לא מודע– תכנים מאיימים אשר הנפש משתמשת בהגנות כדי לשמור אותם באזורים נסתרים מהמודעות של האדם. פרויד גרס כי רוב חיי הנפש שלנו הם לא מודעים וכי החלק המודע הוא רק “קצה הקרחון”. מתוך ההבנה שהלא מודע שמור טוב על ידי הגנות, פרויד האמין כי על האנליטיקאי להבין את ההגנות, מה הן משמשות וכיצד ניתן להסירן.
נציין כי חשיבה פסיכואנליטית מאוחרת יותר הבינה כי ההגנות הינן אפקטיביות לנפש ופעמים רבות שומרות על האדם ומאפשרות לו לתפקד, למשל במקרים של חוויות חיים מורכבות, כמו טראומות. זאת ועוד, אפילו פרויד בכתיבתו המאוחרת הבין כי יש אפקטיביות למנגנון הגנה מסוג הדחקה.
אסוציאציות חופשיות
אסוציאציות חופשיות הינה הטכניקה הטיפולית הרווחת ביותר מפרויד ועד היום. המטופל השוכב על ספת האנליטיקאי, מתבקש לעשות דבר אחד: לומר בשטף את כל העולה על רוחו, עם התערבות מצומצמת ביותר של האנליטיקאי. על פי פרויד: “נהג כאילו היית מטייל היושב ליד החלון ברכבת ומתאר באוזני אחד היושבים בתוך הקרון את הנוף המשתנה לנגד עיניו”. הוראה זו של פרויד כמובן עומדת בהלימה לחוויות חייו, שכן פרויד עצמו נהג לנסוע שעות ארוכות ברכבות ברחבי אירופה ולכתוב במהלך הנסיעה את הגיגיו.
האסוציאציות החופשיות הן כלי המאפשר גישה אל התכנים הלא מודעים, בזמן שההגנות קיימות. כלומר, לעומת היפנוזה בהם האדם במצב מדיטטיבי וטראנסי, באסוציאציות חופשיות האדם באופן מודע מספר בשטף על חוויותיו ומתוכן, על האנליטיקאי לזהות את הרמזים המבליחים בדיבור, מהלא מודע אל המודע, בעזרת זיהוי האסוציאציות, הבנה של מהלך החשיבה, ונתינת פשר להגנות שנחשפות.
העברה והתנגדות
פרויד נוכח לדעת כי אסוציאציות חופשיות לאורך זמן אינה טכניקה מספיקה, כיוון שעולות התנגדויות מוסוות בתוך הסיטואציה הטיפולית. כך למשל, מטופלת תדווח כי אין לה תוכן להביא לפגישה (=התנגדות), או שהמטופלת תביא תוכן לפגישה בה תתוודה על אהבתה למטפלה (=העברה שהיא ביטוי להתנגדות).
העברה היא החלקים המושלכים מתוך עולמו הפנימי והלא מודע של המטופל, אל המטפל. התנגדות היא ביטוי המשקף הגנה של המטופל מפני גישה לקונפליקטים לא מודעים.
פרויד טען כי יש לחשוף את ההעברה ואת ההתנגדות בטיפול, כך תתאפשר גישה אל הזיכרונות, הרגשות הסודיים וההגנות הדוחות גישה אל אזורים לא מודעים אלה. הבנת התנגדות והעברה בטיפול הינם לב ליבו של הטיפול. בעקבות התנסות עם מטופלים אשר מתקשים לעשות שימוש באסוציאציות חופשיות, הציע פרויד כי יש להבין את הופעת ההתנגדות וההעברה בטיפול, על פני שימוש בהיפנוזה.
חלומות
פרויד האמין עד סוף ימיו כי הגילוי המשמעותי ביותר שלו הוא פשר החלומות. פרויד השתמש בטכניקת הבנת החלומות כאפשרות נוספת לגשת אל הלא מודע ומבחינת טכניקה טיפולית, נהג בהן כפי שנהג בשיטת האסוציאציות החופשיות. פרויד האמין כי החלומות כוללים מחשבות וחיבורים נסתרים לחוויות חיים קודמות. בהתכתבות על חלומותיו עם רופא ברלינאי בשם פליס הוא האמין כי חלומות הנם הגשמה מוסווית של משאלות קונפליקטואליות.
בדומה להיפנוזה, בעת שינה ההגנות יורדות והאדם שרוי בטראנס היפנוטי המאפשר גישה אל תכנים לא מודעים. המשמעות האמיתית של החלום עוברת תהליך של עיוות (התקה, הסמלה), ממחשבות, זיכרונות ומשאלות אסורות, לתכנים בעלי מסר סמוי, אותו יש להבין בטיפול.
למשל, בספר מובאת דוגמא של מטופלת בשם גלוריה אשר חלמה שאביה חזר מן העבודה עם צואה על נעלו. מנקודת מבטו של פרויד, ניתן לקשר זאת לזיכרונות ילדותה שהסוו, אז אמה היתה בהריון עם אחיה, גלוריה היתה אז ילדה קטנה שכעסה על אביה על כך שעיבר את אימה ולא אותה. כעס זה לא יכול היה להישאר בצורתו הגולמית במודע ולכן נדחק מהזיכרון אל הלא מודע לאורך השנים וכעת עלה במסווה, דרך החלום.
מיניות ילדית
עם התנסותו בטיפול בהיסטריה, פרויד נוכח לראות כי הסימפטומים ההיסטריים אשר חלפו, שבים. עם חקירותיו, גילה כי האירוע אותו ייחס למקור התפרצות ההיסטריה, הוא אינו האירוע המקורי אשר גרם להופעת ההיסטריה, אלא אירוע מוקדם יותר בילדות, המקושר למיניות בטרם עת.
גילויו אלו של פרויד גרמו לו לנסח את תיאוריית הפיתוי הילדי (Infantile seduction). תיאוריה זו גורסת כי רגשות לגבי התנסויות לא מותאמות בגיל הילדות (בהם הילד חש כי מפותה על ידי ההורה) אשר הודחקו, צפות שוב בבגרות, עם המיניות הנורמלית ויוצרים לחץ וסימפטומים נוירוטיים.
מאוחר יותר, עם התנסויותיו עם מטופלים, הבין פרויד כי אלו לא היו התנסויות אמיתיות במיניות בטרם-עת, אלא משאלות וכמיהות של הילד לגבי מיניות עם ההורה, שהודחקו.
נפילת התיאוריה של הפיתוי הילדי, הובילה אותו לנסח את תיאוריית המיניות הילדית (infantile sexuality). פרויד גרס כי מיניות קונפליקטואלית ילדית מתרחשת בחוויה של כל אדם ומערבת חלקי גוף כמו פה ופי הטבעת.
תיאוריית הדחף היצרי
לעומת תיאוריות פסיכולוגיות שהופיעו אחרי פרויד, מוקד התיאוריה של פרויד הוא הדחף. הנפש על פיו היא מכשיר לפריקה של גירויים המתנגשים בה. קיימים שני גירויים- חיצוניים (איומים מחוץ לאדם) ופנימיים (דחפים בתוך האדם, כמו צורך לישון ולאכול). הגירויים הפנימיים מבעבעים בנפש ועולים שוב ושוב, שבמרכזם היצרים המיניים. היצרים המיניים עולים בכל מיני אברי גרייה בגוף (להם קרא אזורים ארוגניים), כמו פה, פי הטבעת ואברי המין וצריכים לפרוק עצמם אצל האובייקט לשם סיפוק (עונג ליבידינלי. ליבידו= סיפוק היצר). על פי פרויד, שלבי ההתפתחות קשורים בגרייה של אזור ארוגני, בשלבי התפתחות שונים: אוראלי (גיל 0-2), אנאלי (גיל 2-3), פאלי (גיל 3-6), חביון (גיל 6-12) וגינטלי (12-18).
המיניות, על פי חקירתו של פרויד, מתרחשת עוד בילדות המוקדמת. המיניות הילדית נמצאת בנו לאורך כל החיים, בדרך כלל בצורה סמויה ומווסתת, כיוון שאנחנו עוברים תהליך של חיברות (התאמה התנהגותית לתרבות בה אנו חיים).
תסביך אדיפוס
תסביך אדיפוס מתרחש באזור גיל 5-6, עם השלב הגניטלי. תסביך זה קרוי ע”ש אדיפוס מהמחזה היווני של סופוקלס, אשר קיים יחסי מין עם אמו. בגיל זה האזור הארוגני הוא איבר הרבייה וקיימת משאלה לקיים יחסי מין מלאים עם ההורה מהמין השני. בתגובה לרצון זה, עולה בילד תחושה של יריבות ותחרותיות מול ההורה בן אותו המין- כיוון שאבא השיג כבר את אמא.
פתרון בריא של תסביך אדיפוס, לדעת פרויד הוא הפחד שהאב יעניש אותו על משאלותיו ויסרס אותו. פתרון זה נקרא חרדת הסירוס. בשלב זה הסופר-אגו (המצפון והציפיות החברתיות) יציב דיו ולכן הילד מפנים את ערכי ההורים והחברה ומרסן את מיניותו.
קונפליקט נפשי
פרויד האמין כי הנפש שלנו מורכבת מאזורים לא מודעים, יותר מאזורים המודעים לנו. כך שהאימפולסים והתנסויות קונפליקטואליות משחר ילדותינו, מנהלות את חיי הנפש שלנו כבוגרים. כלומר, התנהגויות וסימפטומים שלנו כבוגרים, התפתחו על בסיס מתחים יצריים. דוגמא: באנליזה של גלוריה, מטופלת מבוגרת אשר בשלב ההתפתחות המינית הבוגרת (גיל ההתבגרות), כאשר התרגשה מגילוי מיניותה (=אימפולסים אסורים), הרגישה צורך לווסתם ולרסנם (=להפעיל הגנות), כתוצאה מהפנמה של אב חודרני. בבגרות, קונפליקט זה קיבל ביטוי דרך חוסר עונג וכאב כתוצאה ממיניות בוגרת ולכן לתחושתה, עדיף להימנע ממיניות בבגרות בכל מחיר.
דחף התוקפנות
נוהגים לעשות הבחנה בין כתביו של “פרויד המוקדם” לאלו של “פרויד המאוחר”, כאשר אחד ההבדלים העיקריים הוא, שפרויד המוקדם ראה במיניות מקור כל האימפולסים והמשאלות. מאוחר יותר, ב-1920 פרסם פרויד את התיאוריה הדו-יצרית (dual-instinct theory), שם לראשונה ניסח את התוקפנות כמקור לאנרגיה יצרית בסיסית המניעה תהליכים מנטליים, לצד המיניות.
פרויד אז הבין כי אנו לא רק מדחיקים משאלות מיניות, אלא גם הרסנות, הנובעת מיצר המוות. חשיבה זו התנסחה במקביל לאסונות שפקדו את פרויד בחייו האישיים ומתוך הסתכלות שלו על מצב החברה, לאחר מלחמת העולם הראשונה. פרויד הבין כי מנגנון ההגנה מסוג הדחקה (שהיה מרכזי בהגותו של פרויד), הוא כלי חברתי המשאיר את האנשים בחיים ובו בזמן דורש מהם לוותר על היצריות ולכן ישנה חשיבות להדחקה.
מטופוגרפיה למבנה
בשנות הגותו הראשונות ניסח פרויד את הדגם הטופוגרפי לנפש: מודע, סמוך למודע ולא מודע וגרס שסימפטומים שאנו מבטאים כבוגרים, נובעים מקונפליקטים בין דחפים לא מודעים, למודעים. מאוחר יותר וככל שהתנסה עם מטופליו, הבין כי הקונפליקט הבסיסי של הנפש הוא בתוך הלא-מודע. פרויד גילה כי בלא מודע ישנה אשמה, איסורים, הענשה עצמית ועוד.
הדגם המבני: איד– כל הרצונות, המאוויים והחשקים שמניעים אותנו ונמצאים בלא-מודע. אגו– אוסף של תפקודים מווסתים ושומרים על האימפולסים. סופר אגו– מערכת של הפנמות חברתיות של מה מותר ומה אסור, שמפנים הילד בגיל צעיר (אזור גיל 3, שלב האנאלי), דרך הוריו. הסופר אגו בנוי מערכים מוסריים וחברתיים ומצפון. הפנמות אלה אשר נמצאות בסופר אגו, מרסנות את הדחפים האימפולסיביים הנמצאים באיד, כך שהאגו שנמצא “באמצע” מהווה פשרה בין השניים- בין החשקים, לבין מגבלות המציאות.
סיכום – פרויד והפסיכואנליזה הקלאסית
מאמר זה הינו סיכום של הפרק הראשון מתוך הספר “פרויד ומעבר לו – פרויד והפסיכואנליזה הקלאסית”. פרק זה מציג את התפתחות הגותו של פרויד, כתיאורטיקן אשר ניסח תיאוריה סדורה, שהלכה והתפתחה לאורך שנות חייו וניסיונו כקלינאי.
פרויד, לעומת תיאורטיקנים הבאים אחריו, האמין כי יצר החיים ובתוכו המיניות והתוקפנות, הם אלו אשר מניעים את רוב חיי הנפש של האדם (אשר אינם מודעים בעיקרם). בהגותו המאוחרת, הבין פרויד שגם יצר המוות מניע אותנו וכי רמות המודעות (מודע, סמוך למודע ולא מודע) הם רק “חלק מהסיפור” וכי מבנה הנפש מתפתח באינטראקציה עם הפנמות של נורמות וערכים של הסביבה: מהאיד היצרי והילדי, להתפתחות של אזורים “מתורבתים” יותר, הסופר-אגו הנוקשה. המאבק בין האיד לסופר אגו מגיע ל”פשרה” באגו שמאפשר לנו להתאים עצמו למציאות היומיומית.
הפניות–
מיטשל, ס.א. ובלאק, מ.ג. (2006). פרויד ומעבר לו. תל אביב: תולעת ספרים. זיגמונד פרויד והמסורת הפסיכואנליטית הקלאסית, עמ’ 47 – 71.
נילמן, א. (2005). נקודות ציון תיאורטיות בהגותו של פרויד. בתוך י. הטב (עורך), פסיכואנליזה: הלכה למעשה, (עמ’ 163-180). תל – אביב: דיונון.
פרויד, א. (1977). האני ומנגנוני ההגנה. תל אביב: דביר.
פרויד ,ז. (2002). ז. פרויד , הטיפול הפסיכואנליטי: תל – אביב: עם עובד. תקציר הפסיכואנליזה: הטכניקה הפסיכואנליטית. עמ’ 236-243.
