הקדמה

חלק משיטות הטיפול הדינאמיות הרווחות ביותר הינן שיטת הטיפול ההומניסטי ושיטת הטיפול האקזיסטנציאליסטי, אשר רואות את האדם, או את הפציינט במרכז, ואת העיסוק בקיום האנושי כחלק מהותי המשפיע על מצבו ותפקודו הרגשי של האדם.

במאמר זה נביא את ההסברים המרכזיים של גישות אלו. יש לציין כי גישות אלו הינן חדשות יחסית, והתפתחו כחלק מההשפעה של העידן המודרני, הפוסט-מודרני, המהפכה התעשייתית, המלחמות והשפעות חברתיות נוספות אשר להן השפעה רחבת-היקף על תפיסת האדם וחשיבות הטיפול.

טיפול פסיכולוגי הומניסטי (קארל רוג’רס)

טיפול הומניסטי, או טיפול הממוקד בפציינט כאדם היא גישה טיפולית שיוסדה בשנות ה-40 על-ידי קרל רוג’רס, שיושמה בעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה (שנות ה-60). הטיפולים ההומניסטים מבוססים על הגישה ההומניסטית-אקזיסטנציאליסטית (קיומית) שרואה במטופל שותף מלא לתהליך ולהתקדמות הטיפולית. הכוונה היא שבטיפול הומניסטי המטפל מאמין כי האדם מתעסק בהרהורים אודות קיומו בעולם ולו החירות והאחריות לשלוט בהתנהגותו ולשפר את תחושותיו. בטיפול זה המטפל מתמקם כמלווה ומסייע.

אם פעם האדם הסובל מבחינה נפשית או האדם אשר ביקש להבין את עצמו בצורה טובה ומעמיקה יותר, לעבד את קשייו ולהתפתח מבחינה אישיותית, היה נקרא ‘מטופל’, כיום ההתייחסות המקובלת לאנשים אשר פונים לטיפול פסיכולוגי, הינה כלקוחות, כפי שהפסיכולוג האמריקאי קארל רוג’רס נהג לכנות את מטופליו מפאת כבוד אליהם ומתוך האמון שרכש ביכולתם לקחת חלק פעיל בשינוי בחייהם לצד ההכוונה והליווי אשר הוא סיפק להם כפסיכולוג.

לעומת הגישה הפסיכודינאמית מיסודו של פרויד, שהיתה הגישה השלטת בטיפול, טרם מלחמת העולם השנייה, רוג’רס האמין כי מוקד הטיפול אינו צריך להיות הבנת המנגנונים הנפשיים המודחקים או קונפליקטים לא מודעים על ידי פירוש המטפל. רוג’רס גרס כי התרבות דורשת מאיתנו להיות לא אותנטים לגבי תחושות או רגשות שאנחנו חווים, ולכן האדם מכחיש תחושות אלה ופוגם ביחסים הבינאישיים.

מטרת הטיפול ההומניסטי הינו השבת המטופל אל עצמו, אל האותנטיות, תוך היכרות וקרבה אל האני האמיתי. לשם כך, בטיפול יתאפשר מרחב שונה מהמרחב המוכר ביומיום: מקום בו יוכל לחוש המטופל מובן ומוערך ללא תנאי. באקלים כזה יכול האדם לחקור את עצמו ממקום מפויס וסלחני ובכך לקבל את מנגנוניו הנפשיים על כל גווניהם.

בהתאמה, בטיפול זה המטפל קשוב בתשומת לב רבה ובאווירה של קבלה אל המטופל, כשההתערבות הטיפולית תהיה חסרת שיפוט וכזו המבהירה טוב יותר את התחושות אותן חש המטופל.

דוגמא לטיפול הומניסטי רוג’ריאני, ניתן למצוא בטיפול של רוג’רס בגלוריה-

פריצת דרך בעולם הטיפול

שימוש בכלים מחקריים

רוג’רס השתמש בהקלטות של מפגשים טיפוליים, באמצעותם ערך מחקרים אמפיריים בפסיכותרפיה (טיפול נפשי). לעומת פרויד שהאמין כי אין צורך לחקור את היעילות של הפסיכותרפיה וכי היעילות של הפסיכותרפיה אינה נמדדת בכלים מדעיים, אלא באמצעים שהמטפל יוכל למפותם תוך כדי עבודה באנליזה, רוג’רס ראה חשיבות במדידה אמפירית של יעילות הפסיכותרפיה. בין שאלותיו המחקריות, בחן רוג’רס את הקשר בין המטפל למטופל, תהליכים בתוך מפגש והתנהגויות ועמדות המטופל בין תקופות שונות בטיפול. בין שאר ממצאיו, רוג’רס מצא כי ככל שמתקדם התהליך הטיפולי, האדם מקבל עצמו יותר ובהתאמה, פתוח יותר להתנסויות בינאישיות ומחשבות על העתיד.

טיפולים קבוצתיים

הפסיכואנליזה מייסודו של פרויד האמינה כי מטרת הטיפול הינה להגיע אל הלא-מודע של המטופל דרך הסרת מנגנוני ההגנה: הבנת חלומות, שימוש באסוציאציות חופשיות ואיתור קונפליקטים לא מודעים והדחקות. הפסיכואנליזה הינו טיפול ארוך-טווח המתקיים כמעט בכל יום במהלך השבוע. לאחר מלחמת העולם השנייה, כצורך מציאותי, לא היתה אפשרות כלכלית לקיים טיפולים ארוכי טווח אשר מתמקדים בקונפליקטים לא מודעים של היחיד, אלא היה הכרח להתערב כמה שיותר בעיבוד חוויות טראומטיות שהתרחשו זה עתה. הפסיכואנליטיקאי ביון היה הראשון שדיבר על תהליכים לא מודעים של קבוצה וראה בדינאמיקה של יחסים בינאישיים בתוך קבוצה כתהליך מרפא. שיטת הטיפול הקבוצתי אמנם לא היתה בשימוש נרחב על ידי רוג’רס, אך ניתן לקשר את ההתפתחות בחשיבה ההומניסטית לאפשרות וצמיחתן של שיטות טיפול “אחרות” ויעילות לא פחות מהטיפול הקונסרבטיבי (פסיכואנליטי).

מימוש עצמי

עבור רוג’רס, מימוש עצמי היה נטייה להתקדם, לעבר בגרות ועצמאות גדולים יותר, או אחריות עצמית. התפתחות זו מתרחשת לאורך החיים, הן מבחינה ביולוגית  והן מבחינה פסיכולוגית. עבור רוג’רס, מימוש עצמי היה נטייה להתקדם, לעבר בגרות ועצמאות גדולים יותר, או אחריות עצמית. היכולת של אנשים לבחור את הבחירות הדרושות למימוש העצמי שלהם ואז למלא את הבחירות האלה היא מה שרוג’רס כינה כוח אישי.

התפתחות פסיכולוגית

בדומה לתיאוריות פסיכולוגיות רבות המנסות להבין את התפתחות הילד הבריא ואת התפתחות הילד הלא-בריא, רוג’רס טען, בדומה לסאליבן ולתיאוריות אינטרסובייקטיביות, כי ילד שיקבל אהבה ללא תנאי, מהורים שהינם תומכים וקשובים לילד, יגדל להיות ילד בריא מבחינה פסיכולוגית. בניגוד לכך, אם ההורים נותנים התייחסות חיובית מותנית בלבד, אם הם רק תומכים בילד על פי רצונותיהם וכללים האישיים, הילד יתפתח באופן ‘עקום’. כתוצאה מההתייחסות המותנית הזאת, הילד יתפוס את עולמו באופן סלקטיבי; ולא יחווה תחושות או התנסויות חיוביות. הילד יתחיל לחיות את חיי אלה שקובעים את תנאי הערך, ולא לחיות את חייו שלו. כלומר, הילד יחיה את חייהם או השקפות עולמם של הוריו או של דמויות משמעותיות אחרות ולא את הווייתו הפנימית האוטנטית.

עם ההתבגרות, הילד שמודע יותר למצבו בעולם, יתנהג באופן התואם את ההתייחסות שקיבל מהסביבה: אהבה ללא תנאי או אהבה עם תנאי. בהתאמה, תחושת העצמי שלו- ערך עצמי חיובי או ערך עצמי שלילי יתגבשו. אם תחושת העצמי שלו ויכולתו להשיג התייחסות חיובית אינם תואמים, הילד יפתח חוסר התאמה. אי התאמה תתפתח במקום שבו ההורה ישקף לילד שהוא טוב בדבר מה למשל, שבפועל הוא אינו מצטיין בו. אז במציאות, הילד יתמודד עם מפגש אחר, מול אחרים שהינם טובים ממנו וכך יפתח אי התאמה. מצבים אלה מאיימים על הילד ויפעילו את מנגנוני ההגנה אצלו. אולם לאורך זמן אי התאמה יתרה או פתאומית ודרמטית עלולה להוביל להתמוטטות ולחוסר ארגון של המבנה העצמי. כתוצאה מכך, הפרט צפוי לחוות מצוקה פסיכולוגית שתימשך לאורך כל חייו.

טיפול אקזיסטנציאליסטי

בדומה לפסיכותרפיה הומניסטית ובניגוד לפסיכותרפיה דינאמית, הטיפול האקזיסטנציאליסטי מתמקד במטופל האקטיבי כמנוע לשינוי חייו בהווה.

אקזיסטנציאליזם (תורת הקיום) הינה תנועה פילוסופית שהתחילה בסוף המאה ה-19, תחילת המאה ה-20. הפילוסוף קירקגור תבע את המושג בהתייחסו לפילוסופיה המתעסקת בקיומו של האדם, האבסורד שבחיים, משמעות החיים והבדידות הקיומית. קירקגור התעסק במשמעות החיים מתוך התנסויות חייו האישיות והתעסקותו בשאלה, האם אדם יכול להתקיים ללא תכלית וללא משמעות. קירקגור תהה האם יש אמת כלשהי לגבי החיים ומדוע אנחנו עוסקים בחיפוש אחר האמת, אם איננה קיימת.

הפסיכותרפיה האקזיסטנציאליסטית שאובה מהחשיבה הפילוסופית. ביסוד טיפול זה, בדומה במעט לגישה ההומניסטית, המוקד הוא ההתנסויות הפנומנולוגיות (ייחודית) של האדם, או אם תרצו- האמת החד-פעמית של האדם. כלומר, החשיבה היא שאנחנו, בני האדם, חיים מציאויות והתנסויות סובייקטיביות ולא אובייקטיביות ולכן ישנה חשיבות גדולה ביותר להתנסות האישית ולחוויה הפרטנית של כל אדם, מתוך הפרספקטיבה שלו.

בחשיבה זו, ששורשיה נעוצים בראשיתה של התקופה המודרנית, קיימת נקודת מוצא מתסכלת: בני האדם מחפשים אמת שלא קיימת, החיים מלאי אבסורד והקיום שלנו הינו בר חלוף. נקודת מוצא זו, על פי פסיכותרפיסטים אקזיסטנציאליסטים, תעלה חרדה בעוצמות גבוהות בקרב המטופל. מתוך טיפול ותשומת לב לחרדה, תתאפשר לראשונה ידיעה לגבי הבחירות הרבות הקיימות בחיים. גישה זו רואה באדם כבעל חופש ואחריות לעשות ככל העולה על רוחו בחייו. מכאן שבהקשה לעולם הטיפול, האדם מסוגל ואחראי להטבת מצבו ולסייע לעצמו בחייו ובמידע מסוימת- לתעל את החרדה והידיעה המצערת על מוגבלות החיים, למנוע פנימי, כלומר שימוש בחרדה. פסיכותרפיסטים אקזיסטנציאליסטית מחפשים את ההוויה המתמשכת של האדם בעולם, תוך חשיבות המודעות בקיום.

בגישה זו, המפגש הטיפולי הינו מפגש בינאישי בעל יחסים מורכבים אשר שואף ליצירת פתיחות בינאישית ואותנטיות. בניגוד לשיטות טיפול אחרות, בשיטה זו על המטופל להיות אקטיבי ולשתף מעולמו, הערכים והנורמות עמם חי. בניגוד לפסיכותרפיה הדינאמית למשל, המתמקדת בהבנת השחזורים של היחסים הבינאישיים הקודמים אל תוך הקליניקה והיחסים עם הפסיכותרפיסט, הגישה האקזיסטנציאליסטית תאמת במידה מסוימת את המטופל עם המציאות הנוכחית וההוויה העכשווית, מתוך אמונה כי התנסויות אלה יסייעו למטופל בהבנה שלו את עצמו ויאפשרו לו דרכי הוויה והתנסויות בינאישיות חלופיות ומיטיביות יותר.

לוגותרפיה (ויקטור פרנקל)

לוגו=משמעות; תרפיה=טיפול. לוגותרפיה היא שיטת טיפול בפסיכותרפיה, נגזרת של החשיבה האקזיסטנציאליסטית. את השם הגה ויקטור פרנקל בספרו “האדם מחפש משמעות” (פורסם ב-1946) שנכתב מתוך חוויותיו כרופא, פסיכיאטר במחנה השמדה במהלך השואה, מתוך חוויותיו שלו וחוויות מטופלים בזמן השואה.

על פי גישה זו, אשר פרנקל ראה בה חשיבה משלימה לחשיבה הפסיכודניאמית והביהביוריסטית, על האדם לחוש אחריות על חייו, אשר תתאפשר דרך מציאת פשר, משמעות לחייו והקלה על הסבל שהינו אינהרנטי בחיינו. את ה”ריק הפנימי” או את חוסר המשמעות עליו מדבר פרנקל הוא הכיר מקרוב מחוויותיו שלו במחנה וממטופליו במחנה ההשמדה. בחלק הראשון בספר, ביומנו האישי הוא מספר כי כשטיפל במטופלים תהה מדוע עושה זאת ומהי הסיבה שאנשים ממשיכים לחפש פשר ומשמעות לקיומם על אף שקיומם כעת רע, קשה מנשוא וכי באופק נמצאת הסכנה שיושמדו/ירצחו.

פרט להתנסויותיו מטיפול במחנה ההשמדה, פרנקל גרס כי דיכאון, התמכרות ושאר הפרעות נפשיות הינן ביטוי לכך שהאדם חווה “ריק קיומי”, כלומר חוסר משמעות לחייו ולכן הנפש, כמעין ברירת מחדל, נסוגה מאותם מקומות כואבים. מתוך כך האמין כי הדבר הטיפולי ביותר הוא לסייע למטופל ביצירת משמעות פנימית ומתוך כך הנוירוזות (החרדות) יחלפו.

בגישה זו מצד אחד יש להבין את האדם כישות אחדותית ומצד שני להבין את חווייתו הסובייקטיבית, פנומנולוגית וחד-פעמית, כאשר מטבענו קיומנו אינו מודע. האמצעים העומדים לרשותו של הפסיכותרפיסט בגישה זו היא התכוונות פרדוקסלית– כיוון שהגישה מניחה כי האדם נמצא במעין מעגל קסמים שלילי שמזין את עצמו, נחתור במכוון לגעת באותם מקומות מפחידים. טכניקה זו יעילה לטיפול בחרדות ופוביות, ויש לשלב בה הומור. ניתן לומר שהגלגול של שיטה זאת נמצא באופן רווח ומוכר יותר כחשיפה והצפה בשיטת הטיפול הקוגניטיבית-התנהגותית (CBT). שיטה נוספת העומדת לרשותו של הפסיכותרפיסט היא דה-רפלקסיה– הסטה של האדם ממושקעות פסיכולוגית בתוך הדבר המטריד. במובן מסוים, פעולה זו היא הפוכה להתכווננות פרדוקסלית. כאן מתבקש המטופל להניח את חרדותיו ו”לתפוס” מהם מרחק פסיכולוגי מסוים על-מנת לסייע לו ליצור משמעות ופשר בחייו. התערבות טיפולית זו מסייעת על פי פרנקל בעיקר לאנשים במצבים נפשיים כמו סכיזופרניה, שם יש עיסוק אובססיבי של האדם בנפשו.

השפעות חברתיות

גישת הטיפול ההומניסטית, המבקשת מהמטופל שליטה ואחריות וגישת הטיפול האקזיסטנציאליסטית המבקשת מהמטופל ליצוק משמעות אותנטית לריק ולאבסורדיות במציאות חייו, קשורות מחד גיסא לחוויה האנושית הידועה לנו זה מכבר ומאידך גיסא, קשורה להתפתחות המודרנית שראשיתה במאה ה-19, עם המהפכה התעשייתית.

במובנים רבים חשוב להבין את התקופה בה חשיבה זאת צמחה- המהפכה התעשייתית, תהליך העיור, פיתוחים טכנולוגים, ריחוק מהמשפחה וניכור, מעבר מחיים כפריים לחיים בבניינים רבי קומות, ריחוק מהדת וניכור בינאישי שלא היה כמותו עד אז. האדם, שהינו יצור חברתי, חש מבודד עוד ועוד באותה תקופה, מפעלים צמחו ונצרכו “ידיים עובדות” לאורך כל שעות היום. תפקוד זה שנדרש מהאדם באותה תקופה, יצר ריק פנימי וחוסר משמעות בחיי היומיום המנוכרים. מנגד, ניתן לראות שבמובנים רבים תחושה זו של האדם רק הודגשה עם המהפכה התעשייתית וכי תחושות אלה נכונות ותקפות לגבי האדם עוד מימים ימימה. ניתן להמחשה שני פסוקים ידועים מספר קהלת.

קהלת, פרק ז’:

“והים איננו מלא, שאם יתמלא לא יהיו הנחלים הולכים עוד אליו. אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת, גם למחר הם שבים והולכים אל הים, שלא יניחו הנחלים מנהגן ומרוצן[…]”.

קהלת, פרט ט’:

“מה שהיה, ומה יתרון לאדם בכל אלה, מה שהיה כבר הוא שיהיה להבא, מה שנעשה כבר, הוא שיעשה עוד להבא, שאין דבר חדש תחת השמש”.

פסוקים אלה מתארים תפישה סובייקטיבית של ההכרה של אדם (שלמה המלך) עם המציאות. ניתן לחשוב כי פסוקים אלה מבטאים תפישה פאסימית במידת מה של האדם והינם מקבילים לחשיבה האקזיסטנציאליסטית: עצם קיומנו ועצם סופיותינו ידועים לנו מראשית החיים. אם שלמה המלך היה מגיע לטיפול ומשתמש בכל אותן ההמשגות שצוטטו לעיל, המטפל היה מסכים איתו מבחינת תפיסתו הבהירה לגבי המציאות. יחד עם זאת, המטפל האקזיסטנציאליסט היה מציע בתוך אותה אבסורדיות של הקיום ובתוך אותה רוטינה קיומית ידועה מראש, להיפתח לאפשרויות הבחירה הרבות הנמצאות בחיינו וליצוק משמעות בתוך הריק הפנימי.

להתייעצות בנושא טיפול פסיכולוגי במכון סול, ניתן להשאיר לנו פנייה באתר או ליצור עמנו קשר טלפוני.