הקדמה

פרויד, אבי הפסיכואנליזה, התייחס לאגו (“האני”) כמבנה הדומיננטי, המודע ברובו, של רעיונות, שמתוכו התפצל המודחק. עד לכתיבתו ב-1923 ב”האני והסתם”, בתוך “מעבר לעקרון העונג”, התייחס פרויד ל”אני” כמייצג המציאות והמפשר בין דחפי ה”סתמי” למוסר הנוקשה של ה”אני העליון”.

לקריאה על פרויד והתפתחות הפסיכואנליזה>>

התיאוריות שהעמיקו את ההבנה על מבנה ה”אני”, שמרו על התפיסה של פרויד את הנפש כמונעת מדחפים וקונפליקטים לא מודעים. פסיכולוגיית האני העמיקה את ההבנה לגבי התנהגות פתולוגית והתנהגות בריאה. נוסף לכך, תיאורטיקנים אלה ניסו להבין, מה תורם ומשפיע על התפתחות האני- הסביבה או התורשה, שכן פרויד הבין את האיד כנובע מהביולוגיה ואת הסופר-אגו כנובע מהפנמות של הסביבה עם פתרון השלב האדיפלי. אך כיצד מתגבש ה”אני”? לכך פרויד לא הקדיש הסבר נרחב. תיאורטיקנים של פסיכולוגית האני ראו חשיבות בהבנת התפתחות האני. נוסף לכך, תיאורטיקנים אלו

שלבי החיים הראשונים בויסות מצב הרוח, יחסים בינאישיים ודימויי עצמי. מתוך כך, גישה זו נתנה הרבה מקום למטופל בחדר הטיפולים.

אנה פרויד ותאוריית ההגנה

הדגם המבני שנוסח ב-1923, הביא להבנה כי האגו נמצא במתח שבין הרצון למלא אחר הדרישות המחמירות של הסופר אגו ובין רצונות ודחפים מהאיד. האדם הנוירוטי, מצליח לווסת בין השניים, על ידי שימוש בהגנות וריסון הדחפים, אך במחיר של תחושת עונש המתווך על ידי ה”אני”, לשם סיפוק דרישות הסופר אגו.

אנה פרויד, חידדה את המודל המבני (איד, אגו וסופר אגו) של אביה. היא גרסה שאם הקונפליקט הנפשי אינו מצוי עוד בין אימפולסים לא מודעים לבין הגנות מודעות, אלא בין שלושה מבנים שונים, שכל אחת מהן פועלת באופן לא מודע, אז יש להבין מחדש את הקונפליקטים הלא-מודעים.

על פי אנה פרויד, גם באני קיימים תפקודים לא מודעים. הם אמנם אחרים מאלו של הסתמי, המבקשים לצאת בטיפול וזה הקושי העיקרי: האדם מעוניין לשמור על ההגנות הלא-מודעות של האני ולכן על האנליטיקאי (המטפל), להעלות למודעות גם תכנים לא מודעים ברשות האני. מכאן, שלא כמו אביה זיגמונד פרויד שהאמין כי אסוציאציות חופשיות הן הדרך היעילה ביותר לגשת אל תכנים לא מודעים (הנמצאים בסתמי), אנה פרויד ביקשה להרחיב את הטכניקה של האנליטיקאי, על מנת לגשת לתכנים לא מודעים הנמצאים גם באני ובסופר אגו.

מנגנוני הגנה ברשות האני (אגו)

דוגמא אחת להגנה של האגו היא הגנה מסוג היפוך תגובה, בה האגו הופך אימפולסים פסולים/מאיימים לתגובה השונה לחלוטין ממה שחש. למשל: אדם שנורא כועס על אדם אחר, יהיה לבבי אליו. על פי אנה פרויד, אם בטיפול, המטפל “יחשוף” את ההגנה מסוג היפוך תגובה, האדם יחוש איום אמיתי, שהרי האגו הוא זה המפשר בין דחפי הסתמי למוסר המעניש של האני העליון.

מתוך חשיבה זו, הציעה אנה פרויד כי על האנליטיקאי לחשוף את הלא מודע מן האגו והסופר אגו אל המודע. הדרך לחשוף את הלא מודע הטמון באגו, אינה על ידי הכלי של אסוציאציות חופשיות, כפי שהציע פרויד (בניסיון לחשוף את הלא מודע מן האיד), אלא נדרשת תשומת לב למעשים והתנהגויות בתוך השעה הטיפולית. דוגמא לכך הוא שימוש במנגנון הגנה מסוג בידוד, בו האדם נראה מדבר בחופשיות על אירוע משמעותי, אך הוא אינו מאפשר לרגש הקונפליקטואלי לעלות למודעות.

אנה פרויד שמה במוקד את הפעילות ההגנתית והלא-מודעת של האני. בכך, השפיעה על מוקד הטיפול הפסיכואנליטי. נוסף לכך, אנה פרויד הינה חלוצה בטיפול בילדים. מתוך עבודתה עם ילדים הסיקה כי שימוש במנגנוני הגנה אצל מבוגרים, כגון הכחשה, הפנמה והשלכה, נותנים עדות להפרעות שהינו נטועות בשלבים מוקדמים בילדות.

גישה זו, הרחיבה את ההבנה לגבי מורכבות המבנה הנפשי ופסיכופתולוגיה. לדוגמא: מקרה של אנג’לה, מטופלת אשר “התגרתה” באנליטיקאית באומרה: “נסי לגרום לי לדבר”. האנליטיקאית בחרה לבצע התערבות טיפולית בסגנון פסיכולוגיית האני, כשאמרה לה שהיתה רוצה שיחשבו יותר על החומה ביניהן (בין המטפלת למטופלת). בכך, המטפלת לא פירשה את התנגדותה של המטופלת ולא פירשה את ההעברה שהיא עצמה חשה- כלומר את התוקפנות שהופנתה כלפי המטופלת. התערבות זו היא דוגמא לחקירה של הלא מודע הטמון באגו ולא זה הטמון באיד, כבגישתו של זיגמונד פרויד.

אט אט הבינו בטיפול כי “החומה” ששמה המטופלת, מופיעה כאשר המטופלת מרגישה שנחמדים אליה יתר על המידה, דבר הגורם לה להיות מרוחקת מאנשים. דבר זה העלה זיכרון מילדותה, אז היא חשה קנאה עזה לאנשים מסוימים. אחד מהילדים בהם קינאה, היה זה שקיבל יחס ותשומת לב שהיא לא קיבלה. היא פיללה לכך שיפגע ממכונית ואכן במציאות, נפגע ממכונית ומת. בתגובה, בכל פעם שהרגישה רעה, “הענישה” עצמה על ידי חבלה בגופה.

היינץ הרטמן: הפנייה אל עבר הסתגלות

הרטמן נחשב למייסד פסיכולוגיית האני וממשיך דרכו של פרויד. הוא האמין בתיאוריית הדחף של פרויד, אך נתן מקום יותר לסביבה כמעצבת את האישיות. הרטמן, בניגוד לזיגמונד פרויד, אנה פרויד ווילהלם רייך, האמין כי תפקודי האגו נטועים עדיין בקונפליקט נפשי.

פרויד חשב כי ראשית התינוק הוא מכלול של דחפים, שרק מאוחר יותר מכיר במציאות, דרך חדירה של הדחפים הבוטים של העולם החיצוני, שתוקפים את התינוק ודורשים ממנו להיות מודע לעולם החיצוני. הרטמן לעומת זאת, הדגיש מימד אחר מהתיאוריה הדארוויניסטית: החזק, זה שבא בקשר עם המציאות החיצונית, הוא השורד. הוא גרס, כי אם האורגניזמים מעוצבים להתאים לסביבתם, הרי גם העצמי הפסיכולוגי אמור להתאים לסביבה. במקביל, הסביבה הפיזית צריכה להתאים לאופן הקיום הפסיכולוגי של האדם.

הרטמן ראה בתינוק, כזה המגיע לעולם עם פוטנציאלים של אני וממתין שהסביבה החיצונית “תפרה” אותו. מכאן, במקום שבו ראה פרויד התמודדות עם קונפליקטים ותסכול, הרטמן ראה, פוטנציאל של יכולות אני נטולות-קונפליקטים, כמו שפה, תפיסה וכו’, שיתאפשרו בסביבה מיטיבה. בכך חקר הרטמן את ההתפתחות המסתגלת הלא-קונפליקטואלית.

מתוך כך, הבין הרטמן את ההגנות כמשניות, שנועדו לסייע באופן סתגלני במקום בו יש קונפליקט ראשוני. למשל, גמגום מייצג קונפליקט שעימו התמודד הילד, בזמן שלמד לדבר.

הקושי בהסבר התיאורטי של הרטמן, בו המשיכו להתעסק ממשיכיו, היה הבא: אם תפקודי האגו משוחררים מקונפליקטים, מהיכן מקבלים תפקודים אלה את האנרגיה? הרי פרויד האמין כי הדחף של האדם היצירתי, התרבותי נובע מעידון של מוטיבציות ראשוניות של תוקפנות ומיניות.

כיוון שהרטמן האמין כי הנפש בבסיסה פנויה מקונפליקטים של האני, הוא הציע תהליך בשם ניטרול, באמצעותו האני מסיר מן הדחפים את תכונותיהם המיניות והתוקפניות. לעומת העידון של פרויד, ניטרול משנה את טבע הדחפים ומתמיר אותם.

פסיכולוגיית האני ההתפתחותית: רנה ספיץ

ספיץ ערך חיבור על מצבם הרגשי והגופני של תינוקות אשר נמצאו בבית יתומים מרגע לידתם. מהיתומים נמנעה אינטראקציה משמעותית עם אדם אחר. הם נעשו מדוכאים, חולניים ומסתגרים. בתום השנה השנייה, שליש מהילדים מתו. רוב אלו שנשארו בחיים, לא הצליחו לעמוד, ללכת או לדבר.

ההבנה היתה כי סביבה מיטיבה היא חיונית ליכולות אגו כמו תפיסה והבנת אובייקט, אך כיצד הסביבה החיצונית משפיעה על פוטנציאל האגו?

האובייקט הליבידינלי

ספיץ ערך את המחקר הראשון על יחסי אובייקט, בין תינוקות לבין הדמויות המטפלות, באמצעות תצפיות של שנים ארוכות. על ידי מחקר זה ספיץ ניסח מחדש את מושג האובייקט (אדם/דומם) הליבידינלי של פרויד. לפי פרויד, האובייקט הוא מטרה של אימפולסים יצריים, באמצעותם נפרק המתח היצרי. כלומר, בינקות, האם המטפלת נעשית חשובה כי היא אובייקט באמצעותו היצר/דחף של התינוק יוכל להשיג את מטרתו.

דוגמא נוספת הוא ההסבר של פרויד למנגנון ההזדהות. פרויד הבין את ההזדהות של ילד בן 5 עם אביו, כבעל טבע הגנתי. כלומר, הילד משלים עם התסכול שלא יוכל להשיג את אימו, כיוון שהיא “שייכת” לאביו ולכן הוא “מסתפק” בהזדהות עימו. כל עוד האובייקט קיים במציאות, אין צורך בהזדהות. כשהאובייקט איננו- מת או שהוא איננו מושג, על פי פרויד, מתרחשת הזדהות למען סיפוק שבפנטזיה, בשל קונפליקט. לכן, על פי פרויד, ההזדהות עם האובייקט היא פשרה המתקבלת, כאשר הסיפוק היצרי עצמו אינו אפשרי.

ספיץ הוסיף להבנה של פרויד לגבי חיפוש עונג, את הממד של יחסים מוקדמים כלפי אובייקטים. מערכות אלה, מקורן באני, שם הן מתפתחות, במקביל לחיפושו של הליבידו אחר עונג. על פי ספיץ, להיות בעל אובייקט ליבידינלי, הוא הישג התפתחותי המשקף את היכולת הפסיכולוגית המורכבת ליצירת היקשרות אישית הנשמרת גם בהיעדרו של אותו אדם. מכאן שהאובייקט הליבידינלי של ספיץ אינו רק אמצעי להפגת דחף או תוצאה של הפנמה הגנתית, כמו אצל פרויד, אלא מקדם את החיבור האנושי הבסיסי שבו מתרחשת כל ההתפתחות הפסיכולוגית.

התמזגות פסיכולוגית

ספיץ ראה את התינוק ממשיך את יחסיו הממוזגים עם האם מהרחם, אל תוך המציאות שלאחר הלידה. נפש התינוק בראשיתה היא חסרת מובחנות מהאם. האם היא מתווכת את העולם אל התינוק, שהוא כולו מוצף בגירויים חסרי פשר שאין ביכולתו לעבדם. האם, מתפקדת כאני מסייע המווסתת את החוויה ומגינה עליו. לאט לאט, דרך אינטראקציה עם האם, התינוק מסוגל להתמיר גירויים חסרי משמעות, לאותות בעלי משמעות. התינוק קולט את המסרים מן האם וכך מבין האם הדבר בטוח וטוב עבורו. כך מונחים עבור התינוק היסודות ליכולתו התפיסתית המתהווה. דרך כך, באם המטפלת מתעורר ערוץ תקשורת רגרסיבי שהינו רדום במבוגרים.

פסיכולוגיית האני ההתפתחותית: מרגרט מאהלר

מאהלר הרחיבה את החשיבה של ספיץ בדבר התפקיד המרכזי של חקירה ביחסים מוקדמים של הילד עם אימו, להפרעות קשות בילדות. עד שלב זה, אנליטיקאים לא התמודדו ולא טיפלו בהפרעות קשות, כגון סכיזופרניה וגם ההבנה של התפתחותן.

פרויד בתחילה תאר שהליבידו בילדות המוקדמת מכוון כלפי אובייקטים בעולם החיצוני. עם זאת, בהמשך, בניסיון להבין את הסכיזופרניה, הוא טען כי קיים בילדות המוקדמת השלב הפרימיטיבי ביותר, מושקעות נרקסיסטית ראשונית. כלומר, בשלב זה הילד מנותק מאובייקטים בעולם החיצוני ומושקע כולו בעולמו הפנימי. כך, לפי פרויד, הוא לראשונה נתן פשר להתגבשות הסכיזופרניה: נסיגה לשלב ההשתקעות העצמית הנרקסיסטית.

לכן, בפסיכוזה לפי פרויד, אין תכנים לא מודעים להעביר לאנליטיקאי, שניתן לגלותן בטיפול.

מאהלר טענה כי הבעיה אצל ילדים פסיכוטיים אינה כיוון האנרגיה הליבידינלית (פנימה או החוצה), אלא העובדה כי קיים כישלון ביצירה הבסיסית של העצמי, כבלבול עז לגבי זהות: מהו העצמי ומהו האחר. מאהלר טענה כי אם ספיץ צודק בטענתו שתחושת הזהות מתפתחת מתוך התמזגות מוקדמת עם האם, ייתכן שכשלונות בהתנסות זו, יוצרים הפרעה ביצירת הזהות האישית.

כלומר, המצב הראשוני הטבעי של תלות בסיסית, מתוך קשר של סימביוזה, מאפשר או מונע התפתחות של עצמי נפרד ובריא. סביבה אנושית (אמא) שאינה צפויה, או אינה יציבה, או חרדה, תגביל את התפקוד העצמאי של הילד.

בספר מובאת דוגמא של סטנלי, ילד פסיכוטי, אשר אימו לא שימשה לו כ”אני מסייע”. משום כך, הוא לא יכול היה להשתמש בחוויה הסימביוטית הראשונית כסביבה בטוחה לגדול בה ונותר בשלב התפתחותי מוקדם יותר, בו נותר באי צורה אישית.

מאהלר הסיקה שסטנלי נעדר חוויה בטוחה של עצמו כישות נפרדת כשלא נוצר עמו קשר מהחוץ, הוא שקע במצב פנימי של התמזגות סימביוטית שבו נעלם לאי הוויה נפשית מוחלטת. בתצפיותיה, ראתה כי אותו ילד, מנסה לבסס הגדרה חיצונית, כדי לבסס ממשות פנימית, כמו מתוך ניסיון ליצור לעצמו תחושת גבול.

היפרדות – אינדווידואציה

מתוך תצפיותיה בילדים בעלי הפרעות ואימהותיהם, מאהלר ניסחה מחדש את השלב חסר האובייקט, שלב הנרקסיזם הראשוני, על פי פרויד. על פי מאהלר, בשלב זה הילד פורץ מבעד לקליפה האוטיסטית ונכנס לשלב של קשרים ראשוניים בחייו- סימביוזה נורמלית.

מאהלר חילקה לתתי-שלבים את שלב האינדווידואציה שמתרחש ביחסי הגומלין בין התפתחותו הפסיכולוגית של התינוק, ובין הפונקציה של אימו.

בקיעה (hatching)– עד לגיל 9 חודשים, ישנו הדפוס הויזואלי האופייני, בו הילד בודק את המציאות החיצונית במבטו ואז חוזר שוב להביט באימו, כנקודת התייחסות.

אימון (practicing)– בשלב זה, ככל שהיכולות הפיזיות משתכללות, הילד מתנסה ביותר ויותר חוויות וחש תחושה של כל-יכולות. על אף שהוא מרוחק מהאם, הוא חווה עצמו כחלק ממנה ומתוך כך, שותף לכל יכולות שלה.

התקרבות מחדש (rapprochement)– בין גיל 15 עד 24 חודשים הילד חווה הפרה מהותית באיזון הנפשי. בשלב זה ההתפתחות הפסיכולוגית “משיגה” את ההתפתחות הגופנית. כלומר, נהיית הבנה משמעותית אצל התינוק שמרחק מהאם אומר שאנחנו יכולים להיות נפרדים ולכן בשלב זה הילד יחפש באופן תכוף את מבט האם, שתווסת את חווייתו הנפרדת. החשש בשלב זה הוא שהאם תפרש שלב זה כנסיגה במצבו של התינוק ובכך תיצור אצלו תחושה של חרדת נטישה, כאשר הוא עצמו עדיין חסר את היכולת לתפקד באופן עצמאי.

בשלב זה מאהלר הדגישה כי עשויה להיווצר נטייה למצבי רוח, דרך היעדר משמעותי של קבלה והבנה רגשית.

התרומה התיאורטית של ספיץ ומאהלר בהבנת פסיכופתולוגיה

תרומתה של מאהלר היתה בטיפול בילדים ובאנשים שאובחנו כגבוליים, שהפסיכופתולוגיה שלהם היא בין הנוירוזה לפסיכוזה. הפרעות אלו סווגו כטרום-אדיפליות, בניסיון למקד מתי התרחשו ובאילו תנאים התפתחותיים. כלומר, שלא כמו קונפליקטים השייכים לאזורים אדיפליים- מאבק על אמא וחשש מסירוס, פסיכופתולוגיות אלו ממוקמות בשלבים ראשוניים יותר ובכך מביאות בחשבון השפעה חיובית או שלילית על יצירת המבנים הפסיכולוגיים שבסופו של דבר ישחקו תפקיד במאבקים אדיפליים.

לעומת פסיכופתולוגיות שמקורן בשלב האדיפלי, פסיכופתולוגיות שמקורן בשלב הפרה-אדיפלי מתאפיינות במצבים רגשיים עזים בלתי ניתנים לוויסות, תנודות בערך העצמי והיעדר יציבות בקשרים בינאישיים.

תיאוריה מתוקנת של הדחף היצרי: אדית’ ג’ייקובסון

בהבנה המאוחרת יותר, הבין פרויד כי לצד הליבידו (יצר החיים), קיים גם יצר המוות. לדידו של פרויד, ראשית הוא מופנה פנימה ורק אחר כך מופנה החוצה, אל האובייקט. לעומת פרויד, אנשי פסיכולוגיית האני ראו את התינוק כממוזג נפשית עם הדמות המטפלת.

ג’ייקובסון הקדישה את עבודתה להבין את השינויים שביצע פרויד בתיאוריה, בשאלה על היסוד הביולוגי, לעומת היסוד הנפשי. היא הניחה כי שני היסודות נמצאים באינטראקציה מתמשכת לאורך ההתפתחות.

ג’ייקובסון עיבדה מחדש את תיאוריית האנרגיה של פרויד ואת הסבריו לשלבי ההתפתחות הפסיכוסקסואלים. לדידה, דחפים יצריים אינם מולדים, אלא הם פוטנציאלים מולדים שנקבעו מראש באופן ביולוגי (בהמשך להנחתו של הרטמן, לגבי המוקד בתיאוריה הדרוויניסטית).

תוך כדי התנסות עם הסביבה, מתגבשת תפיסה רגשית של טוב ורע וכך גם הליבידו מתהווה בהדרגה מאוסף מניע של התנסויות טובות. אם ההתנסויות עם הסביבה בשלב זה הן שליליות, מתגבש דחף תוקפני עז, הגורם לעיוות של תהליכי ההתפתחות הנורמליים.

כיוון שלדעתה של ג’ייקובסון התהליך הוא סובייקטיבי– אין אמא טובה, אלא אם המתאימה לצרכי התינוק הספציפי שלה. ההתנסויות בשלב הראשוני תורמות לוויסות ויוצרות דימויי עצמי ודימויי אובייקט, שהינם ההתפתחות הנפשית של הילד.

התנסויות חיוביות יוצרות דימויים חיוביים של האם. כיוון שבשלבים הראשונים ישנה סמביוזה עם האם, דימויים חיוביים או שליליים של האם (האובייקט), מובילים לדימויים חיוביים או שליליים של הילד. בגיל 6 חודשים לערך, התינוק מסוגל לעשות את ההפרדה בינו לבין אמו ואז גם לחוש עצמו בדימוי אחר (נפרד) מזה שחש כלפי אימו: כלומר, להרגיש דימוי חיובי לגבי עצמו למשל ודימוי שלילי לגבי האם המתסכלת.

אינטגרציה של האם הטובה, אך גם המתסכלת, תיצור אינטגרציה במצבים רגשיים קונפליקטואלים עבור הילד בהמשך החיים. אינטגרציה בין המצבים גם יכולה לתרום להחלפת טבען הגולמי והפרימיטיבי של רגשות “טוב” ו”רע” לרגשות מורכבים יותר.

מתוך תפיסה זו, ג’ייקובסון ייתרה למעשה את התפישה של פרויד כי יצר המוות הוא דחף מולד וכי קיימת נטייה מזוכיסטית, על ידי הדגשת האינטראקציה עם הסביבה.

ההתנסויות הטרום-אדיפליות, מהוות פוטנציאל לבסיס ליצירת אגו יציב. נוסף לכך, באופן מתמשך, התנסויות אלה, על ידי התנסות בסיפוק ותסכול, מעצבות את התגבשות הדחפים והגבלות אימהיות משאירות דימויים מוקדמים כמטרימים שסביבם מתעצב הסופר-אגו האדיפלי.

הליבידו והתוקפנות מייצבים אחד את השני: ליבידו מתעורר ברגעי סיפוק ומעורר התקרבות, הפנמה, בעוד תוקפנות, המתעוררת ברגעי תסכול, מעודדת הדיפה והוצאה החוצה. בריאות נפשית היא תנועה בין שני הדחפים הללו. מי שחווה בילדותו את הנפרדות כמכילה וטובה, יוכל להתנסות בנטייה ליבידינלית חיובית, למשל בסיפוק כתוצאה מהתמזגות ביחסי מין. מי שחווה בילדותו את הנפרדות כמאיימת ומעוררת תוקפנות, יטה להתרחק מההתמסרות לסימביוזה, שעלולה להיות הרסנית. במצבים אלה, התוקפנות משמשת דחף לשמור על העצמי, במטרה ליצור תיחום עצמי.

יישומים קליניים של פסיכולוגיית האני ההתפתחותית

לעומת פרויד, אנשי פסיכולוגיית האני התמקדו בהפרעות פרה-אדיפליות ובחשיבות הקשר הסמביוטי עם הדמות המטפלת בחודשי החיים הראשונים, ליצירת ויסות רגשי בהמשך החיים. כך, תיאוריות אלו תרמו להבנה של פסיכופתולוגיה מורכבת וטיפול בילדים.

לעומת פרויד שעסק בהעברה אדיפלית אצל מטופלת נוירוטית אשר באה לידיי ביטוי בתוך היחסים בטיפול, העברה טרום אדיפלית, על פי פסיכולוגיית האגו, נחשפות סביב חוויה טעונה רגשית, ביחס לדימויי עצמי ודימויי אחר, המתבטאים בתגובה רגשית עזה. תגובה מתסכלת או חרדה של האם בשלבים ראשונים אלה, יכולה להשפיע על תפיסה של יחסים בינאישיים בבגרות, לפגוע בתהליך הבסיסי של ספרציה-אינדווידואציה וכתוצאה, לפגום בתחושת זהות אינדווידואלית יחידה.

התמרה התפתחותית בהעברה

המפגש בטיפול, על פי אנשי פסיכולוגיית האני הוא מפגש שמאפשר נגיעה בהתנסויות העבר של המטופלת, דרך ההעברה בטיפול (היחסים בין המטפל למטופל). כלומר, ביחסים בין הטיפול קיימת האפשרות להגיע אל אזורים נפשיים ארכאיים, ראשוניים ופרה-אדיפלים ומתוך הטיפול בהווה, לעשות את השינוי בקונספציות שהתגבשו בילדות המוקדמת.

לסיכום, גישה זו הביאה להבנה כי שותפות פעילה של המטופל בטיפול, תאפשר לגשת אל ההדדיות ההתפתחותית המוקדמת שהתקיימה בינה לבין הדמות המטפלת בה. כלומר, לעומת פרויד שניגש אל האיד (הסתמי) ועשה את עבודת הניתוח בעיקר בעצמו, גישה זו משתמשת במטופל כשותף פעיל וניגשת גם אל האזורים המודעים שנמצאים בסתמי, גם אל אלו הלא מודעים, שנמצאים באני (אגו) ובאני העליון (סופר אגו).

בזכות היחסים המזינים בתוך הטיפול ובכך שגישה זו רואה את המטופל כבן ברית, יכול להיווצר תיקון ביחסים הראשוניים וחוויית גדילה, בזכות היחסים עם המטפל שמשמש כדמות הורה.

 

להתייעצות עם פסיכולוג או פסיכולוגית מטעם מכון סול בנושאי טיפול פסיכולוגי, אבחון וייעוץ, ניתן להשאיר לנו פנייה באתר או ליצור עמנו קשר טלפוני.

 

הפניות–

מיטשל, ס.א. ובלאק, מ.ג. (2006). פרויד ומעבר לו. תל אביב: תולעת ספרים. זיגמונד פרויד והמסורת הפסיכואנליטית הקלאסית, עמ’ 72 – 115.

פרויד, א. (1977). האני ומנגנוני ההגנה. תל – אביב : דביר. פרקים א’ – ג’, עמ’ 11-33.