גירושין היא תופעה הולכת וגדלה בישראל ובחברה המערבית בכלל. שיעור הגירושין בעשורים האחרונים בישראל הולך וגדל, בפרט בחברה היהודית. בהשוואה לשאר מדינות ה-OECD, במדינת ישראל אחוזי הגירושין הינם נמוכים באופן יחסי.

עם זאת, יש לציין כי אחוזים גדולים יותר מהזוגות פותחים בהליכי גירושים שאינם מסתיימים בגירושים (דו”ח הלמ”ס, 2016).

בין אם זוג הורים מתגרש או לא, בבתים בהם יש ילדים, ההשפעה הינה רחבת היקף ונותנת את רשמיה על חברי המשפחה, ובפרט על הילדים.

גירושין כחוויה משברית

הרעה ביחסים הזוגיים, בין אם מובילה לגירושין ובין אם לאו, הינה משברית, מורכבת, קשה, וככזו, משאירה פעמים רבות את בני הזוג נטולי כוחות להתמודדויות נוספות בחייהם (Akhtar & Blue, 2017).

למרות הקושי והיעדר הכוחות, נוכח מצב עניינים זה, בני הזוג צריכים להמשיך לתפקד במשרותיהם וכהורים לילדים.

מצב של גירושין הוא מצב של קטיעה עבור כל בני הבית. הקטיעה מתרחשת לעיתים באופן מפתיע ולעיתים שלא, אך בחוויית הילד מתרחש חתך בין החיים שהכיר עד היום, לאלה שיצטרך להכיר מעתה והלאה.

עבור הילד מדובר בשינוי מהותי בכל אורחות החיים, המצריך הסתגלות מצד הילד (Akhtar & Blue, 2017). לדוגמא, כאשר ישנה משמורת יחידנית, ההורה שאינו משמורן נוכח פחות בחיי הילדים.

במצבים בהם המשמורת משותפת, הילד צריך להתארגן מבעוד מועד, כיוון שכעת יש לו שני בתים, לפעמים בשני מקומות המרוחקים זה מזה.

תיאוריות פסיכולוגיות המתעסקות בחשיבות ההתקשרות הראשונית (אם-ילד) מתארות כי ישנה חשיבות עליונה ביצירת מסגרת חיים יציבה וברורה עבור הילד עוד בתקופת חייו הראשונה.

בהתאמה לגישות תיאוריות אלה (של ג’ון בולבי ואחרים), במחקר מטה-אנליזה של (Bauserman 2002; בתוך; יואלס ושגיא-שוורץ, פסיכואקטואליה, 2013) שבדק את ההשפעה של דפוס המשמורת (יחידנית או משותפת בקרב גרושים) על תפקודי החיים של הילד, נמצא כי ישנן השפעות חיוביות של משמורת משותפת על תפקודו של הילד, בדומה לתפקוד של ילד שלא חווה גירושין בקרב הוריו.

זאת לעומת משמורת יחידנית, אשר נמצאה כמשפיעה באופן שלילי על תפקוד הילד. עם זאת, חשוב לציין כי ממצאי מחקרים אלה עלולים לגרום לנו להאמין כי משמורת משותפת היא פתרון אולטימטיבי, ללא השלכות שליליות, אך חשוב שנזכור שלא כך הדבר.

על אף שקיימת אמונה כי חלוקה שווה של זמן בין זוג ההורים היא החלוקה ההוגנת, לעיתים הילד עלול להרגיש קצת אחרת.

דמיינו את החוויה: סדר יומו של הילד משתנה, הוא צריך לארגן ולשנע את חפציו מבית לבית ואף ליצור לעצמו מסגרות השתייכות חברתית באזורי המגורים השונים של ההורים. במובן זה, על הילד לשנות דפוסי חיים רבים יותר מאלה שההורה צריך להתמודד עימם.

הילד מגיב למצב רוחו של ההורה

בעבר, זוגות רבים החליטו להישאר יחד ולחכות עם הפרידה עד שילדיהם יגדלו, סביב האמונה, שבית יציב הוא קריטי בעבור התפתחות הילד. בניגוד לאמונה זו, מחקרים מראים כי ילדים מגיבים להוריהם וקוראים את מצב רוחם. כאשר מצב רוחו של ההורה משתנה- כשההורה הופך מתוח, כעוס, כואב ועצוב, הילדים חשים בשינוי זה.

החיים במשפחה שבה ההורים רבים ולא מסתדרים האחד עם השני, עשויים לייצר חרדות ותחושות לא נעימות בקרב הילד, ולהוביל להתפתחות של סימפטומים רגשיים והתנהגויות לא מסתגלות (Aggarwal, 2019).

כך שבין אם ההחלטה היא להתגרש ובין אם להישאר יחד, מומלץ על ליווי מקצועי אשר יסייע בעיבוד התהליך, למען המשך התנהלות שקטה ונעימה של כל בני הבית.

ההתמודדות עם תהליך הגירושין בגילאים שונים

מרבית מקרי הגירושין מתרחשים בקרב הורים לילדים מתחת לגיל 18. גירושין עשויים לפגוש ילדים שונים בשלבים התפתחותיים שונים (למשל מספר אחים מאותה משפחה), ויש להבין את ההשפעה הספציפית שלהם על כל קבוצת גיל.

ההשפעה של גירושין על הילדים שונה בכל גיל, כיוון שישנן סוגיות שונות המעסיקות את הילד בכל שלב התפתחותי. כעת נמנה את הסוגיות ההתפתחותיות המעסיקות בכל שלב ואת ההשפעה האפשרית של גירושין על הילדים-

גיל 0-2 – התקשרות ראשונית ואמון בסיסי

זהו השלב בו נוצרת ההתקשרות הראשונית בין התינוק להורה המשמש עבורו כ”בסיס בטוח”, דרכו התינוק יכול לחקור את העולם. בשלב זה הזמינות וההיענות של ההורה חשובה: כלומר, האם ההורה מתייחס לילד כאשר הוא בוכה, או עושה דבר מה אחר? כמובן שבהתאם לשלב ההתפתחותי, מרכז המעורבות ההורית בשלב זה היא דרך הדאגה וההזנה לצרכים הפיזיים של התינוק, כמו האכלה וניקיון.

התפתחות של מנגנונים הישרדותיים

חרדת זרים

בגיל זה מתחילה להופיע בקרב התינוק חרדת זרים: חרדה מפני דמות זרה וחרדה מפני פרידה ואף נטישה של דמויות קרובות ומשמעותיות (שנמשכת עד גיל 3-4).

במצב של גירושין, התינוק עלול לזהות סימנים שדמות ההתקשרות עומדת לעזוב ועלול בתגובה להראות סימני מצוקה- היצמדות אל ההורה, בכי ועוד (יעקובסון, 1998).

קביעות אובייקט

בשלב זה מתבססת התקשרות ראשונית עם הדמות המטפלת, דרכה נרכשת אצל הילד הבריא, קביעות אובייקט. כלומר, בשלב זה, בהתאם להתנהגות ההורה, הילד יוכל לרכוש בסיס בטוח, התלוי בנוכחות היציבה והקבועה של ההורה (יעקובסון, 1998).

כיוון שדמות ההורה היא הדמות היציבה בחייו של הילד ודרכה הוא חוקר את העולם, אם נוכחותה תצטמצם (בעקבות מעבר דירה למשל), האמון הבסיסי אשר מתהווה בשלב זה עלול להיות מופר.

חשוב לציין כי כשיגדל, התינוק ודאי לא יזכור את שאירע, אך חשוב לשים לב לסימנים הרגשיים שהוא מביע -בזמן המשבר, שכן גם אם לעיתים נדמה לנו שהילד צעיר מכדי להבין, אי היציבות המשפחתית ומצב הרוח הירוד של ההורה מורגשים ונרשמים בחווייתו הרגשית של הילד עוד בשלב כה מוקדם בחיים.

במצב של גירושין, כיוון שבשלב זה השפה רק מתפתחת וכיוון שההבנה של הילד היא יותר חושית וסמלית, נדאג ליצור עבורו מסגרת יציבה בה הוא יהיה בקשר רציף עם שני ההורים, ללא פערים משמעותיים מדי בין המפגשים.

גיל 2-3 – ספרציה-אינדווידואציה

זהו השלב בו המשימה ההתפתחותית היא תהליך של ספרציה-אינדווידואציה (היפרדות וייחוד)- מרגרט מאהלר (1994) מצאה כי למעשה שלב זה מתחיל מגיל שנה לערך, אך מרכז ההתרחשות שלו מופיע בגיל 2-3.

בתחילה, התינוק מכיר בכך שהוא נפרד מהסביבה. אט אט הוא לומד ללכת והופך עצמאי, ומאוחר יותר לומד גם שלעצמאותו יש מגבלות וכדי להיות עצמאי עליו להיעזר באדם אחר (ההורה בדרך כלל).

גילאי שנתיים עד שלוש מאופיינים בתחושה של עצמאות וויסות התסכול. בשלב זה השפה הופכת יותר מפותחת ויכול להתפתח דיאלוג בין הרצונות והצרכים של התינוק, לבין המציאות המוגבלת והחלקית לרוב.

נוסף לכך, כיוון שהילד לראשונה מתנסה בשלב זה ביכולת שלו עצמו להשפיע על המציאות, תהיה חוויה של אומניפוטנציה (כל יכולות).

כלומר, הילד יאמין כי הוא זה שמכונן את המציאות והוא זה שבכוחו לשנות אותה (יעקובסון, 1998). לפי (Baumrind, 1967), בשלב זה הילד זקוק לסגנון הורות גמיש- עמדה חמה ומקבלת, אך גם להורה המציב גבולות ודורש ממנו לעמוד בחוקי המסגרת (Baumrind, 1967).

במצב של גירושין- ייתכן והילד ירגיש אחראי לגירושי ההורים, בשל אמונתו שהוא זה שמכונן את המציאות. מתוך כך, הילד עלול לנסות בכוחותיו להחזיר את ההורים לחיים משותפים.

משלא הצליח, הוא עלול להרגיש מתוסכל, חסר ערך ולבטא זעם בעוצמות גבוהות.

מן הצד של ההורים בשלב זה, כיוון שהם עסוקים באיסוף השברים הנפשיים של עצמם, הם עלולים לנקוט בסגנון הורות נוקשה מחד או בסגנון הורות מתירני מאידך.

סגנון נוקשה הוא סגנון אשר נצמד לחוקים ולמשמעת ואינו נותן חום. בתגובה, ילדים אלו יצייתו לחוקים, יהיו עצמאיים אך מתבודדים. סגנון מתירני, הוא סגנון הנותן המון חום, אך לא מגביל את הילד.

בעקבות כך, ילדים אלו יאופיינו בתלותיות ויתקשו להתמודד באופן עצמאי. כפועל יוצא, ייתכן והילד גם יתאפיין ברגרסיה התנהגותית, כמו חזרה לשלב התפתחותי קודם: כלומר חזרה להרטבת לילה וכיוצא בזה.

אם כן, בשלב זה נמליץ לאפשר לילד להביע את זעמו וננסה אף לקיים עימו שיחה ישירה בנושא.

כלומר, להסביר לו כי התחושה היא שהזעם שלו נובע מכאב על כך שהמשפחה שלו לא יציבה ולכידה כבעבר. מעבר לכך, חשוב שנדגיש לילד את המקומות בחייו שנשארו קבועים, יציבים וברורים: שני ההורים בחייו ושני ההורים אוהבים אותו.

גיל 3-5 – תהליך הזדהות ראשוני (יוזמה מול אשמה)

המשימה ההתפתחותית בשלב זה היא תהליך הזדהות ראשוני. על-פי פרויד- בשלב זה, הילד מזדהה עם ההורה בן המין שלו ומתוך כך, מפתח את אמות המוסר החברתיים ומפנים אותם. כך נוצר המצפון (הסופר אגו).

אריקסון, הרחיב את השלב עליו דיבר פרויד ואפיין את מוקד התפתחות האישיות בשלב זה כיוזמה מול אשמה: הילד חוקר את הסביבה באופן יזום. הילד מרגיש כל יכול בתחילה, ואט אט הוא מתחיל להבין שהוא לא יוכל להשיג הכל, שיש לו מגבלות ובתגובה הוא מגיע לפשרות.

אריקסון גורס, כי בשלב זה, הילד יוכל להשיג את מה שהוא באמת רוצה, אם רק המשפחה תעזור לו להגשים את הפנטזיות שלו.

במקרים הפוכים- אם הסביבה תגרום לו לחוש אשמה על הרצונות שלו, הילד עלול לפתח תחושת אשמה וערך עצמי רעוע (יעקובסון, 1998). במקרה של גירושין, הורים עלולים להיות פחות פנויים לעידוד החקירה של הילד את סביבתו.

מתוך כך, עלול להיווצר כשל, והילד עלול לחוש אשמה על כך, שדבר מה שעשה הביא לפרידה של הוריו.

גיל 6-12 (בית-ספר יסודי) – שלב החביון

בשלב זה ישנה רגיעה והתמקדות בפיתוח הכישורים האקדמיים. כיוון שהיכולת האינטלקטואלית של הילד מתפתחת וכיוון שהוא פנוי לקלוט התרחשויות מהמציאות: חוקי החברה, הנורמות והערכים, מופנמים באופן משמעותי.

בשלב זה מרכז העשייה של הילד הבריא היא יוזמה וחריצות, בהתאם לתגובות מתפעלות של הסביבה (יעקובסון, 1998). מכאן, שבשלב זה מתפתח הערך העצמי ומידת האמון שלו בעצמו וביכולותיו, בהתאם לחוויות ולתגובות הסביבה.

במצב של גירושין, כאשר הסביבה המיידית של הילד אינה מווסתת ואינה פנויה לסיפוק משוב חיובי לביצועיו, הילד עלול לחוש נחיתות על כך שלא מעריכים את יכולותיו והישגיו, וערכו העצמי עשוי להיפגע מכך.

יש לשים לב לכך שהילד יסתיר פעמים רבות את רגשותיו בנוגע לפרידה, על אף שבפועל מוטרד מאד בשאלות כמו, האם סביבת מגוריו או חבריו עלולים להשתנות וכדומה.

חשוב בשלב זה ליצור חוויה של רציפות והחזקה כמה שיותר הדוקים, כלומר ליצור לילד סביבת השתייכות אחת ולהימנע ממעברי דירות תכופים. בתוך בית-הספר, ישנה חשיבות ליצור שיח פתוח עם צוות בית הספר על אודות המצב המשפחתי בכללותו והתגובות הרגשיות בפרט של הילד.

נוסף על כך, כיוון שיכולותיו האינטלקטואליות של הילד מתפתחות, הורים רבים עלולים לטעות ולחשוב שהילד יכול להכיל את רגשותיהם ותחושותיהם של ההורים בנוגע לגירושים. נמליץ בשלב זה להימנע ככל שניתן מיצירת בריתות וראיית הילד ככתובת להכלה רגשית.

גיל 12-18 (גיל ההתבגרות) – בניית זהות

בשלב זה מתרחשים שינויים פסיכולוגים ופיזיולוגים מואצים ובפרט, ההתפתחות המינית. הנער לומד להכיר את גופו המשתנה ונפשו המתעצבת בהתאמה.

ישנה התעסקות בבניית זהות– המתבגר הצעיר מפתח זהות עצמית נפרדת בתוך מציאות חברתית. בשלב זה קבוצת השווים (קבוצת בני הגיל של המתבגר) משמעותית יותר עבורו מהמשפחה (יעקובסון, 1998).

במצב של גירושין, השינויים המתרחשים עלולים להעלות את סף החרדה של הילד. (קראו על טיפל בחרדות) ילדים אלו עשויים לחוות פחד רב יותר מאובדן אהבה של הוריהם, לעומת מתבגרים אחרים.

דבר זה גורם למתבגרים לרצות להסתדר לבד ולא להיות תלויים בהוריהם. מתבגרים עלולים להתמודד עם חוויות רגשיות קשות כתוצאה מהגירושים ולדווח כי הינם אדישים לנושא.

חשוב לציין כי הביטוי הרגשי בשלב זה יהיה בעיקר דרך התנהגות. כך למשל, נוכל לראות התנהגות מרדנית, נסיגה בתפקוד הלימודי, בתפקוד החברתי ואף התפתחות של תחלואה נפשית כמו הפרעות אכילה, דיכאון וכיוצא באלה. מתוך כך, ילדים ונערים אלו עלולים למצוא עצמם בסיטואציות מסוכנות.

בשלב זה, הקשר בין ההורה והילד עלול לעמוד במצב של איום וסכנה ממשית: הילד עלול לדחות את ההורה בטענה כי הוא אדיש לגירושין. בתגובה, ההורה עלול להרפות מהילד עד למצב שבו יווצר ריחוק בין השניים, שאינו משרת את הצדדים.

לכן, בגיל ההתבגרות נציע להורה לשמור על גבולות ברורים בתוך הבית ועל האבחנה הברורה בהיררכיה ילד-הורה. במקביל, נציע לבדוק באופן אמפטי ולא חודרני מה שלומו של הילד, בכלל, לאו דווקא לגבי הגירושין.

איך נספר לילד על כך שאנחנו מתכוונים להתגרש?

מתוך העולה לעיל, עלול להיווצר הרושם כי הורים המחליטים להתגרש פוגעים בילדיהם. חשוב לציין כי מחקרים מראים, שילדים אשר גדלו במשפחה בה היה משבר ארוך בנישואין (על אף שהוריהם לא התגרשו), חשופים ופגיעים לקשיים רגשיים והסתגלותיים, יותר מילדים במשפחות שלא חוו משבר מול אחד ההורים או שניהם (Aggarwal, 2019; Akhtar & Blue, 2017). משמע- ילד אשר גדל בבית רווי משברים והוריו נשארו יחדיו, יינזק מההתרחשויות שחווה בביתו, לא פחות מילד שגדל במשפחה שבה הוריו החליטו להתגרש.

יתרה מכך, לעיתים הורים המחליטים להתגרש ולהיכנס לזוגיות חדשה ומיטיבה, יכולים לנטוע בילדם תחושה של תקווה ותנועה בריאה, ולהעביר מסר כי האדם אחראי לחייו ויכול לשפר אותם, אם רק ירצה.

כפי שציינו, קיימת חשיבות לשלב ההתפתחותי בו נמצא הילד. לילד צעיר כמובן נפנה אחרת, מאשר לילד בוגר יותר. ההסבר על אודות ההחלטה להתגרש צריכה להיות חד-משמעית וברורה, תוך תיאור בהיר של העתיד העומד לבוא עלינו.

הסבר לדוגמא על גירושין לילד צעיר

“אמא ואבא החליטו לגור בנפרד כי אנחנו לא מסתדרים כמו פעם. מהיום אתה תגור עם הורה X ותוכל לבקר את הורה Y כל זמן שרק תרצה. הורה Y יגור בבית משלו ובבית הזה תהיה לך מיטה שהיא רק שלך. זה שאמא ואבא החליטו לא לחיות יחד, לא קשור לכך ששניהם אוהבים אותך. להחלטה להיפרד לא היה שום קשר אלייך והדברים לא נעשו בגללך או בגלל משהו שעשית”.

משפט מעין זה, יעזור לילד הצעיר לצפות ולהבין את שהולך לקרות מעכשיו והלאה, ובמקביל ימנע תחושות אשם שעשויות להתעורר בקרבו. יש להבין כי בשלב התפתחותי זה, הילד חסר חשיבה גבוהה והבנה לגבי ההשלכות של הגירושין, ולכן צריך כמה שיותר לפשט באמצעים קונקרטיים, כיצד ייראו חייו מעתה ואילך. כלומר, ניתן מענה אל החרדה האופיינית לגיל שעלולה לעלות (אובדן קשר ממשי עם ההורים).

הסבר לדוגמא על גירושין לנער בגיל ההתבגרות

“אתה שם לב שבתקופה האחרונה יש בינינו יותר חילוקי דעות מבדרך כלל. פחות נעים לנו להיות בבית אחד עם השני, אנחנו ניסינו להחזיק את הקשר אבל אנחנו מבינים שאולי יהיה יותר טוב לכל אחד בנפרד, במקום ביחד. אנחנו רוצים להציע לך להישאר לגור כאן בבית עם הורה X כדי שלא תצטרך לשנות את מסגרת הלימודים וכדי שתוכל לגור קרוב לחברים שלך. אם אתה מרגיש אחרת אנחנו כמובן נעשה ככל שביכולתנו להתאים את מציאות חייך למה שאתה צריך”.

עבור המתבגר אנחנו ניתן הסבר שיראה בנער שותף פעיל, בוגר צעיר. סביר שבגיל ההתבגרות, המתבגר עלול להיות חרד לגבי הסטאטוס החברתי שלו, לכן נסביר לו כיצד הסביבה החברתית המוכרת לו, תשמר דומיננטית בחייו ואף תהווה עוגן בזמן המשבר משפחתי.

מעבר לכך, אנחנו נחבר אותו לדברים שראה והבין בבית, כיוון שיש לו את היכולת הקוגניטיבית בשלב זה, להבין את הגורמים שהובילו לפרידה.

חשוב ביותר הוא עניין השותפות הפעילה של המתבגר בהחלטות לגבי חייו: על מנת למנוע התנגדויות, נסיגה מההורים וחוסר שיתוף פעולה, חשוב שהמתבגר יהיה שותף להחלטות- היכן יגור, האם יישאר שייך לקבוצת החברים והמסגרות הלימודיות הנוכחיות וכדומה.

אז מה אפשר לעשות אחרת?

מהו הטיפול בגירושים?

תקשורת טובה, קרובה ורציפה בין זוג ההורים היא המפתח לשימור הבריאות הנפשית של הילד (Gonzalez & Viitanen, 2018). אסתר כהן (2017) מציעה, כי טיפול בהורים גרושים, לא ייעשה בהורה או בילד, אלא ביחידה הורה-ילד.

למה הכוונה? בשלושת העשורים האחרונים מתחדדת ההבנה, כי בטיפול יש לעבוד עם ההורים על שינוי בתבנית היחסים של ההורים עם ילדם.

תובנה זו צמחה על רקע ההבנה, כי ההורה פועל מתוך ההתנסויות והחוויות שלו את ההורות שהוא קיבל, כלומר לפי מה שהוא חווה והבין שהורות היא. אלו הם הייצוגים ההוריים המופנמים בתוכו.

במצבים טעוני מתח, ההורה זקוק לעזרת המטפל כדי לבנות אפשרויות תגובה והתמודדות חדשות. המטרה בטיפול זה היא אינו שינוי נקודתי, אלא התערבות בקשר הורה-ילד, שישפיע באופן רחב על התפתחות הילד (כהן, 2017).

שינוי בחוויה הפנימית של ההורה את עצמו ואת ילדו, יוביל לשינוי בקשר בין ההורה והילד.

הימנעו ממצב של ניכור הורי – חשוב לדעת!

מהו ניכור הורי?

ניכור הורי הוא מצב שבו אחד מההורים מסית את אחד הילדים כנגד ההורה השני, עד כדי כך שהילד מתנכר אל ההורה השני ולא מעוניין בקשר עימו. המונח נתבע על-ידי Gardner ב-1987, שהתייחס לשלוש רמות של ניכור האם את האב- ממסרים ביקורתיים סמויים לגבי התפקוד הלקוי של האב, ועד לחסימה ממשית של אפשרות לקשר עם האב.

כיוון שגארדנר (1987) התייחס לאמהות בלבד כמנכרות, הופנתה ביקורת כלפי מודל זה.

רק בשנים האחרונות נעשים מחקרים בנושא, המראים את הקשר שבין התנהגות מנכרת של אחד ההורים והשפעתה על תפיסות הילד את ההורה המנוכר (Montagna, 2019). מתוך כך, בשנים האחרונות השימוש במושג שכיח יותר.

ההבנה של המחקרים כיום, היא שילד הנמצא במצב כזה, עלול להימצא בסיכון פסיכולוגי, כיוון שפרשנויות הנאמרות לו לגבי ההורה השני, הן בבחינת עיוות או בניית נרטיב חדש של המציאות.

כך למשל, במקרים קיצוניים, ילד יכול לדווח על אלימות שמופנית כלפיו מצד ההורה המנוכר, להאמין ולתאר כיצד התרחשה האלימות, שבפועל לא באמת התרחשה במציאות. למען ההגינות, יש לציין כי חלק מהפסיכולוגים מתנגדים להגדרה זו עד היום, וטוענים כי לתופעת הניכור יש הסבר בהתנהגותו של ההורה המנוכר. כלומר, שהדברים הינם קשורים במידת מה לחוויות המציאות הטראומטית.

יש לציין, כי ישנם גורמים טיפוליים אשר לא מכירים את התופעה של ניכור הורי ומטבע הדברים, בחדר הטיפולים לא יוכלו לזהות שמדובר במקרה זה (Montagna, 2019).

ניתן דוגמא-

“א’ היא בת להורים גרושים. כשהגיעה לטיפול, סיפרה על כך שאביה משוגע, היא אינה רוצה קשר עימו ואינה רוצה שהמטפלת תיצור עימו קשר. כשהמטפלת תהתה מדוע, אמרה א’ כי האב עלול להכות את המטפלת כמו שהכה אותה ואת אימ,ה וכי אם תפנה אליו המטפלת הוא יידע להיכן מגיעה ביתו וכך ירקום תוכנית זדונית לפגוע באחת מהן, או בשתיהן”.

פסיכותרפיסט אשר לא מכיר את מונח הניכור ההורי, יטה כמובן להאמין למטופלת המספרת על האלימות שספגה מצד אביה ועל החשש שמא ידע על חייה. המטפל המנוסה, יבצע חיבור בין אמירות הבת לבין אמירות אימה על כך שהאב הוא סכנה לחייהן. בטיפולים מאין אלו ניתן לראות כי ישנה חתירה משמעותית לכך שהאב לא יהיה חלק מחייה של הבת, תוך ניסיון להשתמש בפסיכותרפיסט כ”בן ברית” חדש להורה המנכר.

טיפול בניכור ההורי, יכול להתמקד בדינאמיקה המשפחתית, שבה נראה כל אחד מבני המשפחה בנפרד ולאחר תקופה נראה אותם גם יחד. לחילופין, במצבים בהם הילד וההורה המתנכרים לא ירצו לקחת חלק, יש משמעות גם לעבודה עם ההורה המנוכר, מתוך מחשבה כיצד כדאי להתמקם מול הילד וההורה המתנכרים ובאילו אמצעים לפעול.

נוסף על כך, לעיתים נראה שהניכור נובע מהילד עצמו, למרות ניסיונות ההורה לייצר יחסים בין הילד להורה השני. במצבים אלה, חשוב להבין מה גרם לילד לנכר את ההורה, ולנסות לסייע בהידוק הקשר ביניהם.

אם אתה או מישהו ממשפחתך מתמודד עם גירושין, או אם ילדך מגיב לגירושין שאתה עובר – אנא פנה לפגישת היכרות וייעוץ עם צוות המטפלים המומלצים של מכון סול.

הפניות–

תרגום: ה’ יעקובסון. התפתחות הילד: טבעה ומהלכה (1998); האוניברסיטה הפתוחה. שהוא תרגום של:

L.A. Sroufe, R.G. Cooper & G.B. DeHart, Child Development: Its Nature and Course, 3rd ed. (McGraw Hill, 1996).

כהן, א. טיפול בהורות (2017). הוצאת אח: קרית ביאליק.

Aggarwal, J. (2019). How Children Are Affected by Divorce. Psychology, 9(9), 371-376.‏

Akhtar, S., & Blue, S. (2017). The emotional impact of divorce. Divorce: Emotional impact and therapeutic interventions, 1-30.‏

Baumrind D. Child care practices anteceding three patterns of preschool behavior. Genet Psychol Monogr. 1967;75:43–88.

Bauserman, R. “Child Adjustment in Joint-Custody versus Sole-Custody Arrangements: A Meta-Analytic Review”,16 Journal of Family Psychology (2002) 91, pp. 91-102.

Gardner RA., (1987). The Parental Alienation Syndrome and the Differentiation between Fabricated and Genuine Child Sexual Abuse. Creskill, NJ, Creative Therapeutics.

González, L., & Viitanen, T. (2018). The Long‐Term Effects of Legalizing Divorce on Children. Oxford Bulletin of Economics and Statistics, 80(2), 327-357.‏

Mahler, M. S. (1994). Separation-Individuation: The Selected Papers of Margaret S. Mahler. Northvale, New Jersey: J. Aronson.

Montagna, P. (2019). Parental alienation and Parental Alienation Syndrome. Psychoanalysis, Law, and Society.‏

הפניות לאתרים חיצוניים–

שלמה נהיר, שיעור גירושין כולל בישראל, באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מאי 2016.

ירחון פסיכואקטואליה, אפריל 2013.