אוטיזם – הבנה דינמית על פי טסטין ואלוורז

צוות המכון | מכון סול לפסיכותרפיה | פורסם: 4.10.20 | עודכן: 16.2.21

טיפול פסיכולוגי דינמי באוטיזם

שיטת הטיפול הנפשי החלה מהבנה תיאורטית ומהתערבויות טיפוליות בגישה דינמית. טיפול דינמי מתמקד בהבנה מורכבת וסימבולית יותר של נפש האדם והתנהגותו. בשנים האחרונות שכיחות גישות הטיפול קצרות-הטווח באוטיזם, כמו DAR, CBT וכו'. לגישות אלה כמובן יש מקום ותרומה, אך גישות הטיפול הדינמיות הן גישות הטיפול המעמיקות, שמתרכזות בהבנה מורכבת של נפש האדם והסביבה בה גדל בעבר וחי בהווה.

במאמר זה נציג את האבחנה של אוטיזם, ההבנה התיאורטית ודרכי הטיפול בה.

שכיחות

שכיחות ההפרעה בארה"ב ומדינות אחרות היא 1% בקרב ילדים ומבוגרים. האחוז הגבוה יכול לנבוע ממספר גורמים ובהם הרחבה של קריטריון האבחון מDSM-4 הכולל מקרי סף, מודעות גוברת, שינויים במתודולוגיית המחקר או עלייה אמיתית בשכיחות ההפרעה.

אנחנו כאן בשבילכם
השאירו פרטים וניצור אתכם קשר בהקדם
שדות המסומנים ב-* הם שדות חובה





שדות המסומנים ב-* הם שדות חובה

גורמים מסכנים ופרוגנוסטיים

הגורם הפרוגנוסטי המבוסס ביותר הוא נוכחות או היעדר לקויות אינטלקטואליות ושפתיות ובעיות מנטליות. אפילפסיה, כקומורבידית, קשורה בלקות אינטלקטואלית רבה יותר ויכולת וורבלית נמוכה יותר.

סביבה. מגוון גורמי סיכון לא ספציפיים כמו גיל הורי מבוגר, משקל לידה נמוך ועוד.

גנטיקה ופיזיולוגיה. המרכיב התורשתי מוערך מ37% ועד יותר מ-90%, בהתבסס על התאמה בין תאומים. נכון להיום 15% מהמקרים קשורים במוטציה גנטית מוכרת אך עדיין לא מסבירה לחלוטין את ההפרעה. סיכון לשאר המקרים הוא פוליגנטי, כנראה עם מאות אתרים גנטיים כל אחד בעל תרומה קטנה משלו.

אבחנה בהקשר התרבותי. הבדלי נורמות תרבותיות לגביי אינטראקציה חברתית, תקשורת לא-מילולית ומערכות-יחסים עשויים להשפיע על גיל האבחנה.

אבחנה בהקשר מגדרי. גברים מאובחנים פי 4 מנשים אשר להן נטייה רבה יותר ללקויות אינטלקטואליות נלוות.

השלכות פונקציונליות. בילדות, תיתכן פגיעה בלמידה, בתפקודים שונים בבית כולל בשינה ובאכילה וקשיים ביצירת עצמאות. לרבים, התפקודים הפסיכוסוציאליים בבגרות ירודים לפי מדדי מחייה עצמאית ותעסוקה רווחית.

אבחון אוטיזם

בבואנו לאבחן הפרעה על הרצף האוטיסטי, נתייחס לקריטריונים מספר האבחנות האמריקאי DSM-5 והתרשמות קלינית של פסיכולוג, רופא התפתחותי, קלינאי תקשורת וכיוצא בזה.

נוסף לכך, ישנן אבחנות הקרובות אבחנתית להפרעה האוטיסטית ולכן עלינו להתייחס לאבחנות מבדלות ולקומורבידיות, כפי שנסביר להלן.

להרחבת הקריאה על אבחון אוטיזם>>

אבחנות מבדלות

אבחנות מבדלות= אבחנות שפעמים רבות בקליניקה הפסיכולוג או הפסיכיאטר מוצאים קושי לאבחן בין שתי הפרעות או יותר, כיוון שהתנהגות האדם יכולה להתאים גם להפרעת אוטיזם וגם להפרעה נוספת.

בבואנו לאבחן אוטיזם, ישנן הפרעות ותסמונות שכיחות מהן על הקלינאי לעשות הבחנה מבדלת והן- תסמונת רט; אילמות סלקטיבית; הפרעה שפתית והפרעה תקשורתית חברתית (פרגמטית); לקות אינטלקטואלית ללא הפרעה בספקטרום האוטיסטי; הפרעת תנועה סטריאוטיפית- כשגורמת לפגיעה-עצמית והופכת מרכז הטיפול, ניתנות שתי האבחנות ביחד. ADHD– ניתנות שתי האבחנות כאשר הפרעות ADHD עולות על המתאים לגיל המנטלי; סכיזופרניה.

קומורבידיות   

קומורבידיות= 2 הפרעות או יותר, אשר מחקרים מוצאים "חפיפה" בין הפרעה אחת לאחרת. כלומר, ההפרעות הבאות הן שכיחות אצל ילדים המאובחנים עם אוטיזם.

מוגבלות שכלית התפתחותית; הפרעת שפה מבנית; סימפטומים פסיכיאטריים נלווים שאינם חלק מקטגוריות האבחון (ל-70% עם הפרעה מנטלית  אחת, ל-40% עם שתיים או יותר); קשיי למידה ספציפיים; מצבים רפואיים נלווים כוללים אפילפסיה, בעיות שינה ועצירות; דפוס אכילה נמנע-מוגבל ותיתכן העדפת מזון קיצונית ומצומצמת.

הגדרת אוטיזם על-פי DSM-5

הפרעות הספקטרום האוטיסטי נכללות תחת קבוצת ההפרעות הנוירו-התפתחותיות.  הפרעות אלו מופיעות בתקופה התפתחותית, מוקדמת לרוב, טרם כניסתו של הילד לביה"ס, ושכיח כי הן מופיעות יחד.

קריטריונים אבחנתיים (DSM-V)

א. לקויות מתמשכות בתקשורת ובאינטראקציה חברתית בתוך הקשרים מרובים. לקויות אשר באות לידי ביטוי בהווה או בהיסטוריה של הפרט והן כוללות:

  1. לקויות בהדדיות חברתית- רגשית הנעות בטווח שבין גישה חברתית אב-נורמלית וקושי לקיים שיחה הדדית, לבין שותפות מועטה עם אחרים בתחומים של עניין, רגשות או אפקט ועד אי-הצלחה ליזום או להגיב לאינטראקציות חברתיות.
  2. לקויות בהתנהגויות תקשורת לא-מילולית המשמשות לאינטראקציה חברתית. החל מאינטגרציה לקויה של תקשורת מילולית ולא-מילולית, אבנורלמיות ביצירת קשר עין ושפת גוף או קשיים בהבנה ושימוש של מחוות וכלה בהיעדר מוחלט של תקשורת לא-מילולית והבעות פנים.
  3. קשיים ביצירה, הבנה ושמירה של קשרים. החל מקשיים בהתאמת ההתנהגות לקונטקסטים חברתיים מגוונים, קשיים לקחת חלק במשחק דמיוני או ליצור חברויות ועד היעדר עניין בקבוצת השווים.

ב. דפוסי התנהגות, עניין או פעילויות מוגבלים ורפטטיביים, כפי שבא לידי ביטוי לפחות בשתיים מתוך הקטגוריות הבאות, כיום או על-פי ההיסטוריה של האדם:

  1. תנועות מוטוריות, שימוש באובייקטים או דיבור שהם סטריאוטיפיים או רפטטיביים (סידור צעצועים בשורה או זריקת אובייקטים באוויר, אקולליה, משפטים אידיוסינקרטיים).
  2. התעקשות על דבקות לא גמישה באותם רוטינות או דפוסים טקסיים של התנהגות מילולית או לא-מילולית. (מצוקה קיצונית נוכח שינויים קלים, קשיים במעברים, דפוסי חשיבה נוקשים, טקסי ברכה, צורך ללכת באותה הדרך או לאכול אותו מאכל מידיי יום).
  3. תחומי עניין מקובעים ומאוד מוגבלים אשר חורגים מהנורמה מבחינת האינטנסיביות או ההתמקדות בהם. (התקשרות חזקה או עיסוק באובייקטים יוצאי דופן, תחומי עניין אשר באופן מוגזם הינם מוגבלים ושמרניים).
  4. רגישות-יתר או תת-רגישות חושית או עניין יוצא דופן באספקטים חושיים של הסביבה. (אדישות לכאב/טמפרטורה, תגובה מתנגדת לטקסטורות או רעשים ספציפיים, הרחה או נגיעה מוגזמת באובייקטים, משיכה ויזואלית לאור או תנועה).

ג. הסימפטומים חייבים להופיע בשלב התפתחותי מוקדם (אך ייתכן כי לא יגיעו לכדיי ביטוי מלא עד אשר הדרישות החברתיות יעלו על היכולות המוגבלות או שהסימפטומים יוסוו מאוחר יותר בחיים על ידי אסטרטגיות נלמדות).

ד. הסימפטומים גורמים ללקות קלינית משמעותית מבחינה חברתית, תעסוקתית או תחומים חשובים אחרים של התפקוד הנוכחי.

ה. לא ניתן להסביר את ההפרעות הללו על ידי לקות אינטלקטואלית (הפרעת התפתחות אינטלקטואלית) או עיכוב התפתחותי גלובלי. הרבה פעמים לאוטיזם קומורבידיות עם לקות אינטלקטואלית ובכדיי לתת אבחנה של קומורבידיות התקשורת החברתית צריכה להיות מתחת למצופה בעבור הרמה ההתפתחותית הכללית.

יש לשים לב: יחידים אשר קיבלו אבחנה של אוטיזם, אספרגר או (PDD Pervasive Developmental Disorder) צריכים לקבל אבחנה של אוטיזם. יחידים אשר להם לקויות ברורות בתקשורת חברתית אך שהסימפטומים שלהם מכל בחינה אחרת לא מתאימים לאבחנה של הפרעה בספקטרום האוטיסטי, יש להעריך האם לתת אבחנה של הפרעת תקשורת (פרגמטית) חברתית.

יש לציין:

– עם או בלי לקות אינטלקטואלית.

– עם או בלי לקות שפתית.

– קשור במצב רפואי או גנטי או גורם סביבתי.

– קשור בהפרעה אחרת נוירו-התפתחותית, מנטלית או התנהגותית.

-עם קטטוניה.

להרחבת הקריאה בנוגע למחקרים באוטיזם>>

הבנה דינמית – פרנסס טסטין ואן אלוורז

הגורמים לאוטיזם רבים הם. השילוב בין סביבה לתורשה הוא של השפעה הדדית באופן כזה שהליקוי הקוגניטיבי המוצג בסופו של דבר יכול להיות לא פרופורציונלי בכלל ביחס למרכיב התורשתי המולד או לסביבה הלא מספקת או ביחס לשני המרכיבים הללו ביחד.

מתוך תיאוריה של יחסי אובייקט ההבנה היא כי ישנם אובייקטים מופנמים וכשאנשים בקשר ומדברים עם אחרים יש להם מושג מופנם של אחר שמקשיב- כלומר ההבנה היא כי בילד הרגיל מתפתחת ההבנה כי יש אותי ויש את ה"אחר" שהוא חיצוני לי, שמדבר אלי ("תיאוריה של תודעה"- Theory Of Mind).

כלור, ילד אוטיסט מדבר "מדי פעם כלפי מישהו, אבל כמעט לעולם לא אל מישהו" (אלווארז, 1992, ע"מ 236). אין סיבה לדבר אם אין לאן לכוון את הדברים.

טסטין, בדומה לאלווארז, התפתחה מתוך תיאוריית יחסי אובייקט. לדידה, אוטיזם מתייחס למצבים פתולוגיים ספציפיים של היעדר קשר אנושי והידלדלות משמעותית של החיים הנפשיים והרגשיים. בניגוד להסברים דינאמיים אחרים, טענות אנליטיקאיות אלו כי אוטיזם אינו עצירה או רגרסיה לשלב ינקותי נורמלי של מודעות אוטיסטית.

אוטיזם הוא סטייה התפתחותית מוקדמת המשרתת התמודדות עם חוויית חרדה מוחלטת, הוא מכניזם הישרדותי אל מול מודעות פתאומית ובלתי נסבלת לנפרדות הגופנית מהאם אשר עם גופה הרגישו התינוקות מאוחדים ומותאמים עד כה. (טוסטין, 1991).

אהרוני וברגשטיין (2007) מציינים כי טסטין "… לא התעלמה מהמרכיבים האורגניים של האוטיזם… אולם הצליחה להבין ולהמשיג את המימד הפסיכולוגי והדינמי של תופעה מורכבת ונרחבת זאת, ולהעניק לו משמעות ופשר.

האוטיזם הפסיכוגני, הוא מערך הישרדותי קדום ביותר שפועל כתגובת התמודדות והגנה מפני אימה ראשונית נוראית ביותר. אימה זו נובעת מהכרה פתאומית בנפרדות הגופנית מהאם, הכרה שמתרחשת בפתאומיות ובטרם עת, לפני שיש לתינוק כלים מספיקים כדי להתמודד איתה" (אהרוני וברגשטיין, 2007, ע"מ 14). טרם הנפרדות המדאיגה הזו התינוק לא היה מודע לאם כאדם ונוכחותה הגופנית נלקחה כמובן מאליו. הוא רק הבין ש'דבר זה' היה שם ברגע ש'דבר זה' אבד. כשהמודעות לנפרדות מגוף האם התרחשה פתאום זה היה כאילו איבדו חלק מגופם.

התחושה היא של חוסר מוגנות וסכנה. אוטיזם אז נעשה הגנה בלתי חדירה לשם חסימת המודעות הכואבת. מתוך החוויה של היעדר מרחב בין האם לתינוק (היעדר נפרדות- הגנה אוטיסטית), הקרבה המוגזמת מונעת התפתחות של 'יחסי אובייקט'. המשמעות היא מניעה של ההתפתחות הקוגניטיבית והרגשית.

אלווארז (1992) מבינה ילדים אוטיסטיים לא כחסרי התייחסות לאובייקט אלא כמתייחסים לאובייקט "מסוג מינימלי מאוד… לרשת עם חור…" (אלווראז 1992, ע"מ 241). היא מציעה התייחסות שונה להגדרות הקיימות בDSM-.

החסר הקוגניטיבי והרגשי לא יכול להיות מוסבר על-ידי פסיכולוגיה חד-אישית בלבד כי החסר הוא בתחושת העצמי ובתחושת אובייקטים מופנמים. כך, סימפטום של לקות חברתית הוא חסר ב"חברתיות" האובייקט שהופנם, הילד גם לא מתעניין באובייקט וגם לא מצפה ממנו להיות מעוניין.

לגביי קשיי תקשורת יש להתייחס לתקשורת (הבעתית, קולטת, מעוררת) של האובייקט שהופנם. לבסוף, להתייחס להתנהגות סטריאוטיפית, לטקסים, רק מנקודת מבט של ליקוי מוחי, תהיה הבנה חלקית שלהם. התינוק נמשך לאם, פניה, קולה, השד שלה, וההפנמה של משיכה זו לאובייקט חי עוזרת לו להילחם במוסחות. האם שאינה חיה נכשלת לווסת בעבור הילד את הגירויים הרבים התוקפים אותו.

טסטין (1991) מצאה כי אותן אימהות איתן מתאפשר המיזוג הזה עם הילד מתאפיינות בביטחון-עצמי נמוך, ו/או מבולבלות ו/או מקופחות ו/או דיכאוניות או שהאם חוותה זעזוע, טרגדיה או שכול סביב זמן הלידה. לעומת זאת, חלק מהאימהות וילדיהם חוו את טראומת הנפרדות ברגע הלידה עצמה, מתוך שהאם חוותה את העובר באופן מוגזם כנחמה לבדידותה ותחושת הקיפוח שלה.

בנוסף, קיימת השפעת האב נעדרת. הילדים אינם חווים את המשמעת של חלוקת האם עם האב וכך, אומניפוטנציה אינה נבחנת. הילד אינו מודע לחולשה ולנזקקות שלו.

התגובה לסכנה הקיומית היא חושניות-עצמית פנימית. ההגנה העצמית מורכבת מ'אובייקטים אוטיסטים חושניים' הנותנים לילד תחושת כוח והגנה ו'צורות אוטיסטיות חושנית' שהן מרגיעות. אלו הן מערבולות תחושתיות פנימיות. אלו לא ממש ה'אובייקטים' אלא התחושות שהם מעוררים על העור.

תחושות אלו מסיחות את הקשב מהמודעות הבלתי נסבלת של הנפרדות הגופנית ומרככות את האימה, אך יש להן תופעות לוואי פוגעניות. (כפי שמטופל אוטיסטי מחלים אמר פעם לטסטין 'המקלט שלי הפך לכלא'). התגובות ההגנתיות הללו הן כלפי חוץ מה שנקרא 'סטראוטיפים' (נענוע, הנפת ידיים וכו') (טוסטין, 1991).

גם המילים הן אובייקט אוטיסטי אשר מטרתו הגנה והשימוש בהן מונע דיאלוג ומפגש אמיתי. השפה משמשת באוטיזם כ"טקסט חד-מימדי, חזרתי ומרוקן מרגש" (אמיר, 2012, ע"מ 117). מתוך היעדר יכולת לשאת את הנפרדות לאורך ההתפתחות לא נעשה שימוש באובייקטים מעבריים אשר מטרתם לשאת את התסכול שבפרידה.

החפצים האוטיסטיים לא קשורים ביכולת לדמיין, השימוש בהם הוא נוקשה. צורתם היא המאפיין העיקרי בו מתעניין האוטיסט. הם אינם ייחודים ונעדרי משמעות סימבולית (לא מייצגים אחרים). החפץ, המילה, הם הדבר עצמו. מבחינה הישרדותית מצב זה יוצר היעדר געגוע וציפייה אך מבחינת חיי הנפש זו אי-התפתחות, ללא פנטזיה, זיכרון ומחשבה. אין מושגי זמן ומרחב כי משמעותם היא אחרות ומפניה מתגונן האוטיסט (אמיר, 2012).

באופן פרדוכסלי, הניסיון להימנע מהמודעות לנפרדות הגופנית, מוביל לכך שילדים אלו נעשים יותר ויותר נפרדים, מנוכרים ומנותקים, למצב זה מטופלים אינם מודעים עד ואם בכלל, הם מתחילים לבקוע מהשריון האוטיסטי המגן שלהם. (טוסטין, 1991).

זקוקים לייעוץ מידי? חייגו: 03-5233757

אוטיזם- טיפול פסיכולוגי דינמי

הילד האוטיסט עשוי להיות מכונס בעצמו ולכן אין לו מה להשליך מתוכו ועל כן הכלה אותו היא אקט טיפולי פאסיבי. הילד לא ממתין כי "ימצאו" אותו, כיוון שהוא רגיל להיות לבדו עם עולמו הפנימי. תפיסה זו הובילה לשיטות טיפול אקטיביות יותר, מאשר בטיפולים דינמיים בהפרעות אחרות, כגון דיכאון או חרדה.

פונקציית ההשבה – אלוורז

המחשבה שהובילה לכך היא שמתעוררות תחושות בהילות, אימה וייאוש מול המטופל, יש לחפש אחריו בכדיי להשיבו קודם כל לעצמו. תפקיד ההשבה של המטפל, בהקבלה לאם, משמעותו להפיח חיים במטופל, להמריץ ולעורר. כשם שהאם 'מזמינה' את תינוקה לקשר וזה מעבר להכלה. מדובר ביצירת חידוש למטופל, הפתעה, הנאה ותענוג. להשיב לקשר אנושי. (אלווארז, 1992).

"אדמת בור אינה מבקשת שישביחו אותה ויעוררו אותה לחיים, אך פוטנציאל הצמיחה החבוי בה עשוי בכל זאת לפרוח כאשר עושים זאת" (אלווארז, 1992, ע"מ 97). במצבי קיצון פונקציות נפשיות לא הושלכו אלא אבדו כליל, היעדר ידיעה של קיום וזה שונה מהיעדר ידיעה של רצון לחיות. תפקיד המטפל לשאת ידיעה זו בעבור המטופל. (אלווארז, 1992).

הילד המתכמס – טסטין

מטרת הפסיכותרפיה היא הפנמת טיפול מזין ומגן והבאת המטופל למגע עם העולם הרגיל, היומיומי (טסטין, 1981). הגישה הפעילה יותר היא מתוך רצון לתקן סטייה מהנורמה כיוון שלא מדובר בנסיגה לשלב התפתחותי ינקותי נורמלי (אז בטיפול יש לשהות בו עד שניתן יהיה להמשיך ולהתפתח ממנו הלאה). (אהרוני וברגשטיין, 2007). השימוש בתחושתיות-עצמי הוא דלוזיה של הילד כי יוצר בכך קונכייה מגוננת סביב עצמו, המינוח שנתנה טסטין הוא "autistic encapsulation" בעברית, כמוסה/התכמסות אוטיסטית (אמיר, 2012). ילדי כמוסה אלו דורשים מהמטפל גישה גם יותר פעילה וגם מתירנות רבה יותר בכל הנוגע למגע פיזי. היענות זו היא החוויה האקטיבית, אישית וחמה על מנת שהאימה הקפואה תפשיר. מנגד, צריך לא לאפשר את תחושת הסיפוק שמגע פיזי יכול ליצור אצל אלו המחזיקים בדלוזיית התמזגות עם העולם החיצוני. (טסטין, 1981).

היענות אקטיבית יכולה להיות החזקת ידיי הילד כאשר הוא מנפנף בהן או משתמש בהן לביצוע תנועות סטריאוטיפיות. דוגמא לפרשנות: 'אני יודעת שאתה כל כך נרגש או מפוחד שזה עובר אל ידייך. אך אני מחזיקה אותן כך שההתרגשות או הפחד עוברים אליי. אני יכולה להחזיק אותן בעבורך. אין צורך לנופף או אחר'. טסטין מוסיפה כי חזרה על משפט, גם אם הילד לא מבין את חשיבות המילים, היא מרגיעה, כמו עוטפת את הילד בחום ודאגה. המילים והפעולות של המטפל מספקות 'מיכל' למוצפות של הילד עד אשר יוכל לבסס את האינטגרציה החושית שתאפשר לו להכיל בעבור עצמו.

בטיפול יש לעזור לילד לפתח יכולת הסתגלות. הדבר לא מושג על-ידי פרשנות אזוטרית אלא עידוד עקבי של הילד לבצע פעולות פשוטות ששומרות על הסטינג הטיפולי בסדר עבודה, כמו לתלות בגדי חורף על קולב, לנקות אחריו, לומר להתראות בסיום פגישה. ילדים אלו ממהרים בתחילת הטיפול ובסיומו, כך שהיחס למטפל הוא כמו לרהיט. להראות לילד שהמטפל אינו 'דבר' זה אקט טיפולי חשוב (טסטין, 1981).

חשיבות מערכת היחסים בטיפול

העבודה הטיפולית מתייחסת למערכת היחסים ולשינויים הנוצרים בה. לבחון רק את התנהגויות הילד מבלי להתייחס להעברה-הנגדית אצל המטפל יפספס את המטופל. למשל, טקס חזרתי יכול להיות דרך למשוך תשומת לב וליצור קשר שהוא ייחודי. טקס שהוא לכאורה לא מתייחס אובייקט יכול להיות מאוד מתייחס לאובייקט גם שבאופן עקיף, הוא יכול להיות קושי של הילד לעצור, צורך שלו לשעמם את האחר, קושי לחשוב על פעילות אחרת או דחף להמשיך.

כל אלו ניתנים לחקירה אם בהעברה הנגדית המטפל שם לב מתי הוא עצמו משתעמם. הבנת טקסים דרך ההעברה הנגדית עוזרת למטפל לראות, להבין ולפרש כי הילד יודע במקום כלשהו כי טקסיו הממיתים גורמים לאחר להיסגר מולו. אם המטופל האוטיסט רואה כי יש באפשרותו לשלוט בנפשו הוא יוכל להחליף את הטקס החזרתי בדבר אחר (אלווארז, 1992).

הקונקרטיות באוטיזם משמעה כי ה'נפש' היא שק המחזיק דברים בכדיי שלא ייפלו. לומר 'הוא יצא מדעתו' יכול להיחוות כאילו הדעת זולגת החוצה. מילים, פרשנויות, יכולות להיחוות כחפץ קונקרטי הבא לפגוע בילד.

לכן, יש להשתמש בהם באופן שיבסס עם הילד הבנה כי זה המדיום דרכו בני אדם באים במגע זה עם זה. אך יש לזכור כי משמעות הדיבור אינה זהה למטפל ולמטופל (טוסטין, 1981). "המעבר הטיפולי הקריטי יהיה המעבר מן השימוש בשיח הבין-אישי כנגד אפשרות של התפתחות- לשימוש בו כמנוף להתפתחות ולשינוי" (אמיר, 2012, ע"מ 124). מטרת הטיפול היא להשיב את הסובייקט לתוך האובייקט, להשיב חיים לתוך החפץ, לתוך המילים. (אמיר, 2012).

 

הפניות

אלווארז, א. (1992). נוכחות חיה: פסיכותרפיה עם ילדים אוטיסטים, ילדים גבוליים, ילדים שנפגעו מחסכים, וקורבנות של התעללות. ישראל: תולעת ספרים.

אהרוני, ח., וברגשטיין, א. (2007). "ממלכת כיפת הקרח". שיחות, כ"ב(1), 12-19.

אמיר, ד. (2012). התחביר האוטיסטי כשימוש הופכי בנקודת עוגב. שיחות, כ"ו(2), 117-125.

 

American Psychiatric Association. (2012). Diagnostic and statistical manual of mental disorders (5th ed). Washington and London: Author.

Tustin, F. (1981). Autistic states in children. London and Boston: Routledge & Paul.

Tustin, F. (1991). Revised Understandings Of Psychogenic Autism. J. Psycho-Anal, 72, 585-590.